לא רק שהשנה האחרונה השאירה את כולנו בבית, היא גם שינתה את מה שאנחנו רואים על המסך. אולי הקורונה מאחורינו, אבל נראה שהטרנד – לא הולך לעזוב אותנו בקרוב. שנת 2021 הביאה איתה שלושה סרטים חדשים, שאתם חייבים להכיר
כבר עברה יותר משנה מאז נאסר עלינו לצאת לראשונה. ללא קולנוע, ללא אירועי תרבות, רק ג׳ו אקזוטיק נתן לנו אוויר כמו מכונת הנשמה. אחרי תקופת הסתגלות קצרה, היוצרים עשו את השיפט הנדרש, והבינו למה הקהל יתחבר בתקופה זו יותר מכל – לבית. בין הריבים הזוגיים, לחפירה הבלתי פוסקת בנבכי הנפש, בין הפחד הנרכש מהעולם החיצון, לתאווה להתפרץ החוצה ולהתנתק מהעוגן.
נדמה שהבית נהיה מרכז הדרמה. לא עוד מסעות יורו טריפ מהוללים, לא עוד חבורות רווקים אמריקאיות פושטות על וגאס. הבית, בדיוק כמו החיים עצמם, נע על הרצף בין האימה לקומדיה. המסך מכניס את הצופה למערבולת בין ארבעה קירות, והדמויות אינן יכולות להימלט. נדמה שהרצון לחטט ולנבור בדשא של השכן הוא גילטי פלז׳ר מזוקק עבור הצופים וגם הוליווד יודעת את זה.
בין שחור ללבן:
הסרט ״מלקולם ומארי״ בבימוי סם לוינסון (בנטפליקס), הוא הראשון שנכתב בתנאי קורונה, תוך שישה ימים בלבד. אמנם הוא אינו עוסק בבית עצמו, אך הדרמה כולה מתרחשת בתוכו. התסריט מבוסס על מקרה אמיתי, שבו הבמאי לוינסון שכח להודות לבת זוגו בנאום הקרנת הבכורה של סרטו ״אומה של רוצחים״. לאחר שהשניים חוזרים הביתה, המסכות והחליפות יורדות מעליהן ומעבירות את הצופה מסע בן כמה שעות בחיי הדמויות בצבעי שחור–לבן. זנדאיה (״ספיידרמן״) וג׳ון דייויד וושינגטון (״שחור על לבן״) מגלמים את הזוג במקום האינטימי ביותר שלהם, בזירה הביתית. הדרמה מונגשת אל הצופים בנוסח של השגרה הזוגית האפרורית. העלילה שואבת את הצופה להציץ ולעיתים אפילו לבחור צד. היא מתכתבת בצורה מופלאה יחד עם התקופה, כשהיא מעמידה על המוקד את הזוגיות במציאות העכשווית של ימינו.
בין הבית והחוץ:
הבית ממשיך להיות הזירה המרכזית גם בסרט ״האישה בחלון״ בבימויו של ג'ו רייט (״גאווה ודעה קדומה״), שצפוי לצאת בנטפליקס בחודש מאי. אנה פוקס (איימי אדמס) גרה בניו יורק לבדה, ואינה מסוגלת לצאת החוצה בגלל ההפרעה הנפשית שלה – אגורפוביה. ההפרעה מתבטאת בפחד חולני ממקומות פתוחים, והיא הופכת למרכז העלילה. הפחד של אנה מונע ממנה לתקשר עם העולם שבחוץ, הבדידות משגעת אותה עד שהיא מאבדת אחיזה במציאות. המלחמה בין הבית והחוץ מרמזת גם על הפחד מהיום שאחרי הקורונה, כשנוכל לצאת ולפגוש אנשים.
האם כשהקורונה תהיה כבר אפיזודה חולפת, נוכל לשכוח מהבדידות שהשתלטה עלינו?
בין העושר לאושר:
התופעה מקבלת טוויסט מעניין בסרט ״ארץ נוודים״, הזוכה הטרי בגלובוס הזהב של הבמאית קלואי ז׳או. פרנסס מקדורמנד (״פארגו״) מגלמת את פרן שאיבדה את רכושה בגלל המשבר הכלכלי, ונאלצת לעבור לחיות בוואן שלה. היא יוצאת לבדה למסע ברחבי ארצות הברית ומגלה את עצמה מחדש. הסרט בוים בהשראת הספר התיעודי על השפל הכלכלי של 2007-2009 בארה״ב. אנשים רבים הושלכו אל הרחוב בעקבות נפילת הבורסה, ומתוך חוסר הוודאות – פרנסיס מוצאת לראשונה קהילה שעוטפת אותה. הדמיון בין התקופה ההיא להיום מעיד גם על הרלוונטיות של הסרט, כשיותר ויותר אנשים מגלים חלופות יצירתיות וזולות להרוויח את האושר המיוחל, מבלי להשתעבד לעושר המקולל.
השנה האחרונה היא תמונת ראי של מערכת היחסים של האדם עם ביתו. הבית הוא כבר לא רק המקום הבטוח, אלא גם מחבוא של רגשות מודחקים שמאיימים להתפרץ מבעד לקירות. שגרת הקורונה מימשה פחד שטבוע בכולנו והוא הבדידות, וגם לעצור ולהביט בעצמנו. המרדף אחר ההגשמה העצמית אינו בהכרח נוח יותר על הספה בסלון.
תקופת הקורונה נכנסה בסערה אל תוך חיינו ובדרכה המוזרה, חילצה אותנו מתוך הלו״ז התובעני שכה התרגלנו אליו. זמן לארוחת ערב עם בן הזוג, ריצה בפארק או בינג׳ לתוך הלילה (בלי הקטע שאתם נרדמים באמצע). לא במחטף בין לימודים לעבודה, אלא רגע של השתהות בכאן ובעכשיו. הקורונה גרמה לנו לאבד את המשמעות של הזמן, לחזור אל המקורות, ואת האפשרות החד פעמית לשאול – מה אנחנו עושים עם הזמן שלנו? ומה התפקיד של הבית בחיינו?
