קטגוריה: חברה

מי חשב שאני אמצא את עצמי נסה במדינה שלי מהמקום הכי בטוח עבורי- הבית של סבתא באופקים, אבל אף אחד לא באמת תיאר לעצמו כמה התאריך השביעי באוקטובר שהיה נראה עד לאותו

שבועיים אחרי ה7 באוקטובר חזרתי לעבוד בגן. הילדים המשיכו בשגרה שלהם. הם המשיכו לרקוד, לחייך ולשמוח. התמימות שלהם לא התכתבה עם המציאות הנוכחית, והיה לי קושי לתפקד בעולם שלהם. לקח לי זמן

מערכת היחסים שלי עם הלילה תמיד היתה מורכבת. זה לא שאת הבוקר אני אוהבת, אבל כשהשמש זורחת אני מצליחה לנוח באמת. לעצום עיניים ולדעת ששום דבר רע לא יכול לקרות. ובכל זאת,

שהם דורון מספרת על השירות הכי משמעותי שיכלה לבקש, תחושת האחריות וחרדה מבתי חולים. ואיך כל אלה נקשרו אחד בשני בעקבות המלחמה?

אם כדי להגיע לבית אתה צריך לצאת למסע אז מה אתה צריך לעשות כדי להתגעגע לבית? אולי אתה לא צריך לעשות כלום אלא פשוט להריח אותו ממרחקים

בגיל 12 עליתי על מטוס למוסקבה עם המשפחה, לתקופה של ארבע שנים. רחוק מהבית. רחוק מהמוכר. רחוק מישראל. ודווקא בסביבה זרה מצאתי לי בית