סטודנטים במסלול כתיבה כותבים ביקורת תרבות

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

הוקם ומופעל על ידי הסטודנטים בחוג לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר

בשקט נוצר געגוע

מאת יעל גרונין

אבא וארבעת הילדים שלו במוסקבה, יש שלג ברקע.
פעם ראשונה בשלג. מיכל (אחותי), דוד (אבא שלי), נועה (אחותי), אני ואיתי (אחי) | צילום: אוסף פרטי

הצלחתי למצוא בית בשלג של מוסקבה ובשדות של בני עי"ש. הגעתי למסקנה שהכול זמני, חוץ מהזיכרונות.

גרתי במוסקבה ארבע שנים. אבא שלי קיבל תפקיד בשגרירות ישראל ונסענו איתו, כל המשפחה. הפרידה מהארץ זכורה לי כעצובה במיוחד. אימא בכתה. סבתא בכתה. אחותי הגדולה בכתה. שני האחים הקטנים שלי ואני לא הבנו למה כולם בוכים. המיניבוס לקח אותנו ואת כל המזוודות מהבית בבני עי"ש עד שדה התעופה. סבתא ליוותה אותנו עד העלייה למטוס. זו הייתה הטיסה הראשונה שלי, שבועיים אחרי בת המצווה שלי, בתחילת אוגוסט.

ביציאה משדה התעופה במוסקבה חיכו לנו נציגים מהשגרירות. גרנו בבית מלון עד שמצאנו דירה. כבר בימים הראשונים שלנו טיילנו בעיר. עד שהגעתי לשם חשבתי שהבניין של הדיור המוגן בבני עי"ש, בן שבע קומות, הוא בניין גבוה. אחרי שטיילנו בכיכר האדומה, ישבנו לאכול המבורגר במסעדה. אני ביקשתי בלי גבינה, ושאלתי אם הבשר הוא חזיר או בקר.

עד אז לא שמרתי כשרות, אכלתי הכול ולא היה לי אכפת, אבל כנראה המרחק עשה את שלו. הסביבה הזרה הזאת. הבניינים הגבוהים. גורדי השחקים. המטרו. המהירות של העיר. הכבישים. הנתיבים. השפה. הפחד. האנטישמיות. התדריך של קצין הביטחון. האיומים. הצל של הקג"ב. הכותל נראה רחוק פתאום. הים כבר לא היה במרחק עשר דקות נסיעה. אין חיילים, אין פלאפל, או ג'חנון בשבתות. קו 38 מבני עי"ש לאשדוד לא עובר שם. אין שלטים בעברית. אין עברית.

ילד בן 6 עם כיפה של דגל ישראל על הראשון עומד מול נר ראשון של חנוכה וסופגניות
נר ראשון של חנוכה במוסקבה. איתי (אחי) מדליק נר | צילום: אוסף פרטי

בבית הספר בארץ קראו לי רוסייה, שאלו אותי אם אני בכלל יהודייה, היו בודקים לי את הכריך, שחס וחלילה לא הבאתי נקניק לא כשר לכיתה. פתאום זה השתנה. בבית הספר החדש הייתי ישראלית, יהודייה, קראו לי רוצחת. התחלתי לשמור כשרות, להפריד בין בשר לחלב, לחכות שש שעות בין לבין. עד היום תמיד יש בתיק שלי תהילים. במוסקבה ביקשתי מאימא שתקנה לי שרשרת מגן דוד, בחגים רציתי ללכת לבית כנסת, התרגשתי לשמוע עברית.

מכיתה ז׳ עד כיתה י׳ למדתי בבית ספר בריטי בין-לאומי. הכול היה שונה מאוד, בלי מורות שקוראים להן חווה או ליאת או נאווה. למורים קראו מיסטר בראונינג, מיסטר הרפר, מיסטר גריי. היה צריך לפנות אליהם כאדוני או גברתי. היה אפשר לקלל אותם בעברית בלי שהם יבינו. כשהגעתי דיברתי אנגלית קלושה ורוסית בינונית. בהתחלה הסתדרתי רק עם הרוסית, תמיד היה מי שיתרגם לי. בבית הספר לא למדתי בכלל. בשנה הראשונה האשמתי את האנגלית, ואמרתי להורים שלי שבשנייה שהאנגלית תשתפר הלימודים ישתפרו. ארבע שנים שלמות של תעודות מלאות נכשלים. בסוף הצלחתי לקבל תעודת בגרות בריטית, מאז היא צברה אבק ואני לא יודעת איפה שמתי אותה.

היינו שבעה תלמידים ישראלים בבית הספר. כולם קראו לנו המאפיה הישראלית. אולי אנחנו קראנו לעצמנו ככה. היינו ילדים, נערים, שמצאו את עצמם בשיחות עם מכחישי שואה ואנטישמים. שרשרת המגן דוד שלי תמיד הייתה על הצוואר. לא מחביאה, לא מסתירה מתחת לחולצה, עד עכשיו. ביולי 2014, באמצע צוק איתן, חודש לפני שחזרנו לארץ, מישהו צייר צלב קרס מול השגרירות. היה חשש לפיגוע נגד ישראלים במוסקבה. קצין הביטחון המליץ לנו להסתיר סממנים יהודיים ולא לדבר בעברית. האחים שלי ואני הלכנו לקולנוע חמש דקות מהבית, הם דיברו באנגלית ואני שתקתי. לא רציתי לדבר בשפה זרה בגלל פחד, ולא רציתי לדבר בשפה שלי בגלל פחד. השרשרת נשארה על הצוואר.

בנחיתה בארץ השמיעו את "כמה טוב שבאת הביתה" של אריק איינשטיין. עברנו את כל הבדיקות, לקחנו את המזוודות ונכנסנו לרכב שחיכה מחוץ לנתב"ג. בנסיעה חזרה ראיתי את כל הנופים המוכרים לי כל כך. היו שלוש אזעקות בדרך. בני עי"ש כאילו חיכתה שנחזור, ארבע שנים וכלום לא השתנה בה. השדות מול הבית, השכנים עם הכלב שהיה קופץ עליי כשהייתי חוזרת מבית הספר. ילדים עדיין התגלשו על קרטונים בגבעה בכניסה. הזקנות מהדיור המוגן ניהלו ישיבות על הספסלים ליד הספרייה. רק המוכר בסופר גידל שפם, וכביש חדש נסלל. חוץ מזה הכול נשאר אותו דבר.

בלילה הראשון בארץ לא הצלחתי להירדם. התרגלתי לישון בעיר, עם הרעש של המכוניות בלילה, ופתאום היה רק שקט וצרצרים. הצרצרים לא הפסיקו, ניגנו קונצרט שלם יחד עם התנים. בשקט הזה נוצר געגוע. פתאום כל הסיסמאות הציוניות שלי הלכו לפח, רציתי לחזור למוסקבה. החברים שלי משם היו במרחק טיסה, הבית והחדר שאהבתי, שאולי התרגלתי אליהם. אין יותר שלג בחורף.

מצאתי את עצמי מסתובבת המון בתל אביב, חיפשתי רעש של עיר שיזכיר לי את מוסקבה. שוטטתי ברחובות והקשבתי למכוניות נוסעות, לצפצופים, לפקקים, לרעש של מזלגות במסעדות, לברים מפוצצים, לאנשים מדברים. נוכחות של בני אדם, לא של חיות.

לקח לי זמן להתרגל ולאהוב שוב את הארץ, כמו שאהבתי אותה אז, במוסקבה. בשנה הראשונה רק ניסיתי לחזור, חיפשתי טיסות, מלונות זולים. תכננתי את הבריחה שלי מכאן. הרגשתי לא בבית אבל הכי בבית, בבית מדי. מההתחלה אבא שלי הזכיר לנו שמוסקבה זה לא משהו קבוע, זה רק ארבע שנים. באחד מהתקפי הגעגוע שלי אחותי אמרה לי שאין דבר כזה בית, ואין לנו בעלות על שום דבר בעולם. צריך להסתכל על כל דבר, על כל מקום, כמשהו זמני. אין דבר כזה שלנו. מקומות הם זמניים, והזיכרונות נצחיים.

אני אוהבת את ישראל ואוהבת את בני עי"ש, אני אוהבת את מוסקבה, אני אוהבת את תל אביב, אני אוהבת את שדרות, אני אוהבת את ירושלים, אני אוהבת את אשדוד, אני אוהבת את באר שבע, אני אוהבת את רחובות, אני אוהבת את גדרה, אני אוהבת את גן יבנה. אני אוהבת את העברית, האנגלית והרוסית שלי. יש לי שרשרת מגן דוד על הצוואר וספר תהילים בתיק תמיד.