כשאני חושבת על בית אני נזכרת בילדה הקטנה שהייתי, שהיה לה חלום לממלכה פרטית משלה. על המסע שאותה הילדה עברה ועל מה שהבית היה עבורה
כשהיינו קטנות אימא שלי תמיד אמרה שיום אחד יהיה לנו בית משלנו ונגור בו שלושתנו: אימא שלי, אחותי ואני. עלינו לארץ מטורקמניסטן ב-1995 עם כל המשפחה, חוץ מאבא שלי. אימא שלי הייתה מסורבת גט, היא ניסתה להילחם ברבנות בשביל לקבל גט וברווחה בשביל לקבל דירת עמידר, אך דבר מזה לא קרה: היא נשארה מסורבת גט במשך קרוב לשלושים שנה, ואותו חלום על בית משלנו התגשם כשהיה מאוחר מדי.
אימא שלי, אחותי ואני חלקנו חדר עד שהייתי בת שש-עשרה, בדירת ארבעה חדרים בחולון יחד עם סבא וסבתא ודוד שלי. אני זוכרת את הבית כמקום מבולגן וצפוף, כי הסבים שלי אגרנים. הבית היה עמוס בחפצים אבל גם מלא בחום ואהבה ובאוכל טעים, כיאה למשפחה בוכרית. היו ארוחות שבת מסביב לשולחן ומשחקי קופסה וחגים. בכל שנה מחדש התבלבלנו בסדר של קריאת המגילה.
תמיד התביישתי בבית שלי. אחותי ואני אף פעם לא הזמנו חברות לבקר. לחברות שלי היו בתים מסודרים וחדרים משלהן, כל מה שלא היה לי. אני לא אשכח את הפעם הראשונה שאחותי הביאה חברה לבית, זו הייתה גם הפעם האחרונה. ביום שלמחרת החברה סיפרה לכל הכיתה על הבית שלנו, וצחקו על אחותי. שתינו למדנו את הלקח, עד שבכיתה ה' יאנה חברה שלי נחתה אצלי בבניין, ולא הסכימה ללכת עד שלא הזמנתי אותה לעלות. עמדנו שעה בחדר המדרגות. בהתחלה עוד ניסיתי לשנות את דעתה ולהסביר לה שהבית לא נראה טוב ושלא כדאי לה לעלות, אבל היא התעקשה, לא הייתה מוכנה ללכת – אז בלית ברירה, אחרי שעשיתי לה שיחת הכנה ארוכה, עלינו אליי. היא לא התרגשה ממה שהיא ראתה, אבל אני זוכרת בדיוק איך היא גרמה לי להרגיש: כאילו היא פלשה אליי לבית וחדרה לי לפרטיות. יאנה שמרה על שתיקה ולא סיפרה לאף אחד על הבית, ובכל זאת הייתי חוזרת בזמן ומגרשת אותה ממנו בבעיטה.
בגיל שש-עשרה עברתי ללמוד בפנימיית בויאר בירושלים. זו הייתה נקודת מפנה בחיים שלי. יצאתי מהבית, ולראשונה הייתה לי פינה משלי. בכל חדר היו שלוש או ארבע בנות, אבל כאן היו לי מיטה משלי ושולחן וארון, תליתי פוסטרים של "כמעט מלאכים". זה היה המקום שלי. בכל שבת שנייה חזרתי הביתה למינון מדויק של בית ומשפחה. היה לי טוב בפנימייה, היו לי חברות טובות, הרגשתי שאני פורחת שם. אחרי הפנימייה הייתי במכינה בקיבוץ כרמים, שירתי במחנה שמונים, עבדתי בעבודה מועדפת באילת, שביל ישראל ונסעתי לטיול ארוך במזרח, העיקר להיות רחוקה. הייתי עצמאית ולא יכולתי לסבול את זה שאין לי חדר ופרטיות, הייתי הגרסה הטובה של עצמי רק כשהייתי מחוץ לבית.
התקווה לבית משלנו, שאמא שלי נטעה בנו לאורך השנים, התפוגגה. באוגוסט 2018, אחרי שמונה חודשים במזרח, חזרתי הביתה לשנתיים, התקופה הכי ארוכה שהייתי בבית מאז הפנימייה. בתקופה הזאת כבר גרנו בדירה השלישית באותו הבניין, בבית של דוד שלי, עם אימא שלי, אחותי ואיתו. אחותי ואני חלקנו חדר, הבית היה מרווח ונעים – ואז הגיעה הקורונה וסבבי סגרים בלתי פוסקים, לי זה הספיק. הייתי צריכה לברוח אז חיפשתי איפה ללמוד, ידעתי שזה יהיה רחוק בצפון או בדרום. נרשמתי למכללת ספיר ולראשונה שכרתי דירה עם חברות, והיא נהפכה לבית היציב הראשון שלי זה שנים. בגיל עשרים וחמש הגשמתי את החלום הגדול שלי, סוף-סוף היה לי חדר משלי.
כששואלים אותי מה זה בית בשבילי, מיד עולה לי בראש הסלון המרווח בדירה בשדרות, החלון הגדול שדרכו נכנסת שמש ומאירה את הכול, שנ"צים על הספה, שקט ושלווה, השקיעות היפות של הדרום. הדירה בשדרות נהפכה לבית המרכזי שלי. הייתי חוזרת בסופי שבוע לבית מדי פעם אבל תמיד חיכיתי לחזור לדירה, למקום שלי, לפינה שלי. זה היה המקום המוגן והעוטף שלי, מקום שתמיד חיכיתי לחזור אליו, הבית שלי.
השבת ההיא של שבעה באוקטובר טרפה את כל הקלפים והפכה לי את החיים. חולצתי מנחל עוז ומאז גרתי ביקנעם, בבת גלים ואז שוב בחולון. איבדתי את המקום שהיה לי לבית בארבע השנים האחרונות, ומאז אני נודדת ומחפשת את המקום שלי ולא מצליחה למצוא אותו. אני מחכה ליום שבו אוכל לחזור לדירה בשדרות, לעוד שנ"צ אחרון בספה לפני שהשמש תשקע, בלי אזעקות ובלי בומים שמרעידים את החלונות. אני רוצה להספיק להיפרד מהמקום שהיה לי לבית ראשון, לפני שאסיים את הלימודים ושוב אחפש מקום חדש שיהיה לי לבית, עם חדר משלי. תמיד אותו החלום.
