השבוע, בחול המועד פסח, החלטתי לנצל את העידן הדיגיטלי ולשחק עם הזהות הרשמית שלי, זו שמופיעה בחשבון הזום האישי שלי. הצטרפתי לנשף מסכות מקוון שנערך כחלק מפסטיבל תרבות ויראלי – "Viral Festival", מאלתרת זהות בדויה לחיי הלילה הווירטואלים.
בכל הקשור לדיגיטל יש לי חוקים וגבולות נוקשים. אני מקפידה לשמור על היגיינת מסכים אחרי השעה 23:00 ובסמארטפון העתיק שלי אין אפליקציות לתיבת המייל או לפייסבוק. כשיש צורך אני מתחברת ממחשב. מהבחינה הזו עידן הקורונה מאתגר; הלימודים במכללה עברו לשיעורים סינכרוניים בזום, שיחות טלפון חביבות הוחלפו בשיחות סקייפ או ווטסאפ מצולמות ובשדה התרבות נוצרו יוזמות ואירועים מקוונים. למעט פעילות ספורטיבית, טיולים עם הכלבה, בישולים וקניות בסופר, רוב החיים עברו מהעולם הממשי לעולם הדיגיטלי.
מעבדות לחירות
הוצאו לחל"ת
מחאה בלי לצאת מהבית
אהבה בימי קורונה
בחזרה לנשף. הפסטיבל הניסיוני התקיים לאורך חול המועד מראשון אחה"צ (12.4) ועד שלישי בלילה (14.4). הוא נוצר על ידי קבוצת אמנים ואמניות שהגיבו לסדר החדש ולמציאות הסגר הכפויה. השתתפות הקהל באירועים השונים נעשתה באמצעות מגוון הפלטפורמות הקיימות ברחבי הרשת: פייסבוק, יוטיוב, זום וואטסאפ. עברתי על התכנייה באתר הפסטיבל ונתקלתי במשבצת לילית ביום שני בין 22:00 לחצות, "נשף המסכות – Free Dance עם אליק קוסמיק קונקשנס". לא הכרתי את האמן אבל את הריקוד כן.
כשעוד גרתי בקריית טבעון התקיימו מדיי חמישי ערבי ריקוד חופשי במתנ"ס המקומי. במחיר סמלי ביותר אורגנו האירועים בשיתוף יוצרים מקומיים, ביניהם די ג'יי יואב סבן האגדי. באולם גדול עם תאורה עמומה ורצפת פרקט התקיים מרחב תנועה אינטימי ומשחרר, מרחב ביטוי אינטואיטיבי ובטוח, ללא הטרדות והצקות כמו במועדונים הצפופים. המשתתפים היו מעטים אך קבועים, בין 15 ל-20. וגולת הכותרת – לא הכרתי אף אחד, לפחות לא בהתחלה. הגעתי לבד. הסגנון המוזיקלי נע בין מזרח תיכון, אפריקה גרוב ונשמה דרום אמריקאית, ערבוביה של שפות. יש מי שיגדירו אותו כמוזיקת עולם קצבית.
סקרנית לגבי טעמו המוזיקלי של אליק הקלקתי על הקישור באתר לעמוד ה-mixcloud שלו, Cosmic Connections. התרשמתי לטובה אז שריינתי נוכחותי בלו"ז. שעה לפני האירוע התלבטתי איזו בנדנה לחבוש, האדומה או זו בצבעי הדגל האמריקאי, אולי בכלל באף (Buff) שושנים ירוק, כמו זו שמחלקים למתמודדי "הישרדות". נכנסתי לזום. הפרופיל הרשמי עלה, שם ותמונה מזהים שמופיעים בכיתה, כשנפגשים לשיעורים סינכרוניים במכללת ספיר הווירטואלית. לשם השעשוע ומשחק הזהויות שמאפשרת הרשת שיניתי את שם היוזר והתמונה, הפכתי ל-"סקארלט", שזו בסך הכל מילה נרדפת באנגלית לשני.
ניסיתי להתחבר לפגישת הזום של המסיבה מתוך אתר הפסטיבל. כצפוי התגלו תקלות טכניות, "למארח יש פגישה נוספת בתהליך". חיכיתי כמה דקות וניסיתי להתחבר שוב. לא עבד. עברתי לעמוד הראשי באתר ולחצתי על הלינק לעמוד הפייסבוק של הפסטיבל. גללתי מטה וראיתי שידור חי של המסיבה. לזכות פייסבוק, אציין שהפנייה אליי הייתה בלשון נקבה, "התחילי מסיבת צפייה", "הזמיני חברים לצפות", "צפי בסרטון עם חברים". בפייסבוק הנוכחות הייתה דלה, בין שניים לשלושה משתתפים כולל האמן (ששכח בהתחלה לחבוש מסכה), אבל מי שכן נכח השקיע מאוד ברקע שלו בזום (שעדיין אין לי מושג איך משנים אבל גם לא מספיק אכפת לי כדי לשאול). כמה דקות לאחר מכן צירף אליק קישור חדש לזום. לא הספקתי ללחוץ והמסיבה נותקה, אז פניתי אליו בהודעה אישית במסנג'ר והוא שלח קישור.
במרחב הזומי התגלו כ-12 משתתפים, הרוב הגדול רואים ואינם נראים. דיי מהר עברתי למתכונת של מסיבת אוזניות, החצי השני של הבית פרש לישון מוקדם מן הרגיל. מבין ארבעה משתתפים ששיתפו צילום וידאו, מצאתי את עצמי מככבת בתצוגה הראשית. אליק החליף את התמונה בין ארבעתנו לסירוגין. בשלב מסוים התחיל לכאוב לי הראש. התעמקות בכל ההודעות שהיו בצ'אט, כשאפלה אופפת את החדר, לא הייתה בראש מעייני.
אולי פשוט לא הצלחתי לעכל את סלט הסגנונות המוזיקלי והמעברים החדים: היפ הופ, הודי, תימן הרחוקה וכינור ערבי. אולי הבהייה מול המחשב והחיבור לאוזניות גרמו לי לאבד עניין מהר. בסך הכל זו חוויה ניסיונית גם עבורי, ולמרות שלהיות צל במסכה אדומה ואוזניות היה נחמד, עדיין קצת התאכזבתי. כנראה שאין תחליף למפגש אנושי פנים מול פנים, ויעבור עוד זמן מה עד שאתרגל לצריכת תרבות מקוונת.
