מה משותף לריקוד אפריקאי, בלט קלאסי והליכה למכולת? לכבוד פתיחת המדור "חופש תנועה", החלטנו להתעמק בתופעה של הגוף, שהכי מובנת מאליה – התנועה עצמה
בשנים האחרונות, אני רוקד במרכז התנועה "שדרות אדמה" שבעיר שדרות. המרכז הוקם בשנת 2016, על ידי ניר בן גל וליאת דרור, שזכו ביום ה' שעבר בפרס שרת התרבות והספורט לאמנים ותיקים, ע"ש אריק איינשטיין. הם עברו ממצפה רמון, בה הקימו לראשונה ב-1999 את מרכז "אדמה". הדבר עורר גלים בעיירה הקטנה והמדברית ופיתח בה פלאים את הכלכלה המקומית. היום מצפה רמון היא עיר תיירות תוססת, עם מגוון בתי עסק ובתי ספר של אמנויות שונות.
"2019": מראה חברתית נוקבת מאת אוהד נהרין
"Raining Men": לא תוכלו להישאר אדישים לגשם הזה
"דרום אדום" לצעירים: לא רק כלניות, בואו להכיר את הסצנה המקומית
איפה המהפכה: על מסך הטלוויזיה נשים הן עדיין מוצר צריכה
כשהגעתי לתואר שמשלב לימודים מעשיים ב"אדמה", דמיינתי שאהיה כוריאוגרף גדול, אבל דברים קרו אחרת ממה שחשבתי. עם הזמן, גיליתי עולם של תנועה, שבו יש מורכבות מסועפת ולא ליניארית, ושבסוף התואר יש סיכוי שעדיין לא אדע מה אעשה כשאהיה גדול. בה בעת, קיבלתי כלים ומיומנויות עמוקים, שאולי יכולים לפתוח לי דלתות מכיוונים אחרים, כמו טיפול, תיאטרון, מחול ויצירת וידאו. ככה שבאותה המידה שהתמלאתי בעצבים על חוסר הבהירות של המסלול בו בחרתי, מצאתי בו אפשרויות רבות, חדשות ומיטיבות.
אחורה בזמן: עולם התנועה בראשיתו
בתחילת שנות ה-80, התגבשה להקת המחול הדמוקרטית "תמ"ר" – תיאטרון מחול רמלה, שבין חבריה היה אמיר קולבן, הכוריאוגרף של להקת "קולבן דאנס" המצליחה. הלהקה ערערה על התפקידים הקלאסיים וההתנהלות המסורתית של להקות מחול, שבנויות כפירמידה ובראשה הכוריאוגרף והמנהל האמנותי. אחריהם, ניר בן גל וליאת דרור זעזעו את עולם המחול הישראלי עם יצירתם הראשונה, "דירת שני חדרים", שהעלו ב-1987. הביקורת בישראל לא ידעה איך להתייחס לזה. כך שני היוצרים נזכרים: "לא נראינו כמו זוג רקדנים בשום צורה. עלינו עם בגדים נורמליים ונעליים על הבמה, אבל היינו מדויקים. אי אפשר היה להגיד שום דבר על הביצוע. רוב הביקורת שהיינו מקבלים היא למה הגוף שלנו נראה כזה". זאת אומרת, כדי להופיע במחול צריך ללבוש בגדים צמודים ונעלי בלט או להיות יחפים. כך היו בטוחים אז ויש מי שחושבים כך גם היום. מעבר לכך, השניים לא היו חלק מלהקה מוכרת, הם היו עצמאיים, דבר שהיה חריג בעולם התרבות הישראלי בזמנו.
בשנות ה-90, בן גל ודרור פרחו בארץ. הם קיבלו בה מעמד של כבוד וגם באירופה. ב-1999 הם עשו עוד מהלך לא צפוי- עזבו את מרכז המחול הישראלי, תל אביב, ועברו למצפה רמון, לשקט של המדבר. דבר ששוב הרעיד את עולם המחול הישראלי, אבל איפשר לו להתחבר לפריפריה הגאוגרפית של הארץ. יש לכך דוגמאות נוספות בעולם: פינה באוש, אחת הכוריאוגרפיות המוערכות במחול ובתיאטרון, העתיקה את להקתה לעיירה נידחת בשם וופרטל. המהלך הזה הצמיח את הכלכלה המקומית לאין שיעור. באופן דומה, פתיחת מרכז "סוזן דלל" והכניסה של להקת המחול "בת שבע" כלהקת בית במרכז, הפכו את נווה צדק משכונת עוני מוזנחת לשכונה יוקרתית. זה לא דבר חדש אבל שווה לציין אותו – מחול, ובכלל אמנות ותרבות, מייצרים פריחה כלכלית בערים ובשכונות.
פורצת גבולות. דירת שני חדרים | מתוך: YouTube
יש שאומרים שמחול, ריקוד ותנועה הם בסך הכל מילים נרדפות; שתנועה היא חלק מריקוד שזה בעצם מחול. יש שרואים בריקוד משהו פנימי או שבטי ולעומת זאת במחול משהו מוסדר יותר, הכנסת הריקוד לכדי אמנות. מתייחסים אליהם בתור עולמות שונים, עם תפיסות מחשבתיות שונות. אבל לא בטוח שהם עד כדי כך שונים. עולם התנועה מכיל מנעד שמתחיל בטיפול והרפיה וממשיך עד נינג'ה ישראל, לכן קשה למסגר אותו. כשאני חושב על תנועה, אני בעיקר מתייחס אליה מההיבט הריקודי והתרפי שלה. מבחינת דרור, זה "שייך למקום אנטומי יותר, להבנה גופנית ולתודעה גופנית. מה שמתקשר לתנועות בכלל – תנועות מחאה, תנועות נוער, התנועה לשחרור האישה. לאדמה קראנו 'מרכז התנועה שדרות אדמה', כי בשבילי הוא משלב גם את התנועה האנושית וגם את התנועה החברתית, ובכלל הנעה של תפיסת עולם".
מהגאגא ועד לאקסיס סילבוס: סגנונות תנועה ייחודיים
בעולם התנועה כיום, מתפתחים יותר ויותר סגנונות, שפות וטכניקות, מתוך הבנה שלכל אדם יש את הייחודיות ואת השפה האישית שלו לשתף. טכניקת "גאגא" מאפשרת שחרור של הגוף באמצעות הנחיה תחושתית. הגה אותה אוהד נהרין, הכוריאוגרף האייקוני של להקת "בת שבע". שיטה אחרת היא "קונטקט", שמאז שפרצה בשנות ה-70, מתעסקת בחיבור הפיזי בין בני אדם, במגע קבוע כשיטה של מחקר תנועתי והבאתו גם אל הבמה. שיטת "אקסיס סילבוס" מתעסקת בריפוי בתנועה, בהתעמקות באנטומיה של הגוף וביצירה מתוכה. היא התפתחה מתוך פציעתו של פריי פאוסט, שגרמה לו לפתח שפה כתובה שכל אחד, בכל מקום בעולם, יוכל לקרוא ולהבין. הוא הבין שעצמות מרכזיות בגוף שלנו יושבות כמכתש ועלי וזזות בתנועות מעגליות ולא ליניאריות. למשל, הירך מחוברת לאגן בצורה כזו ולכן תנועות שמאפיינות בלט יכולות להרשים, אבל גם ליצור נזק משמעותי לגוף.
אין בן אדם שלא יכול. אוהד נהרין על גאגא | מתוך: YouTube
התנועה כשלעצמה קוראת תיגר על המחשבה הליניארית ומבקשת לפרוץ גבולות, בטענה שהכל יכול להיות ריקוד. התנועות היומיומיות יכולות להיחשב כריקוד ואפשר לבחון אותן ככאלה. החקירה התנועתית מאפשרת לערער על הנורמות החברתיות, שנתפסות כטבעיות ומובנות מאליהן, בזמן שאנחנו יותר ויותר מכירים את הגוף שלנו, מקרוב ומבפנים, כל עצם שריר ועצב. זה נכון לגבי המבנה שהוא הגוף – הגברי או הנשי, הזקן או הצעיר – וזה נכון לגבי מבנים מופשטים יותר, כמו מבנה כלכלי, פוליטי או חברתי. התנועה מאפשרת לנו לחקור פירוק ובנייה מחדש של המבנים האלו. הרעיונות הפילוסופיים והגבוהים, לכאורה, מתגלמים בגוף שזז בסטודיו, בטבע ועל הבמה. אפשר לראות את זה היטב בשיטת הלימוד של דרור ובן גל בסטודיו. בן גל מספר, "מהרגע שאני מתחיל לחקור תנועה (אני מתחיל לשאול, א.פ.) מה זה אומר על הגוף שלי? יש מגבלות לגוף? אין מגבלות לגוף? יש מגבלות לגיל? ברגע שאתה מתחיל לשאול שאלות הכל נפתח ולי זה נפתח לכל כך הרבה כיוונים. זה כוח שיכול לשנות לאנשים את החיים'. בכך, הוא מתייחס גם לעבודה עם נכים ואוטיסטים ועם אנשים רנדומליים מהקהילה. בהקשר הזה, היצירה "Shape on Us", שיצר שרון פרידמן עם ורטיגו לפני שנתיים ושעדיין רצה, מתעסקת בחיבור בין רקדנים בלהקה לרקדנים בעלי מוגבלות פיזית ובגישתם לתנועה.
כשה"אדמה" במצפה רמון רעדה
כשדרור ובן גל עברו מתל אביב למצפה רמון, עולם המחול געש. למרות שהודיעו על כך מראש, משרד התרבות היה בשוק וקיצץ את התקציב שקיבלו ב-60 אחוז: "מבחינתם הלכנו להתמסטל ואנחנו בהרים". אבל בכל זאת, אלפי אנשים נהרו לפגוש את היוצרים שרקדו במדבר. מיד אחריהם הוקם "אשרם במדבר" בשיטים שבערבה, שמתמקד ברוחניות ותנועה ומוכר בפסטיבלים שמקיים. המרכזים האלו היו פורצי דרך בישראל ומדהים לחשוב שהוקמו רק לפני 20 שנה. עם הפתיחות המחשבתית והתנועתית שהולכת וגדלה, עולה גם כמות מרכזי התנועה בארץ. מסקירה של כמה מהם מדרום לצפון, ניתן לראות את "זוזימה" שבמצפה רמון, שהקימו רקדני "אדמה" לשעבר, את "גופאדם" בירושלים, סטודיו "תמרה" ברחובות, סטודיו "נעים" ו"הקבוצה", שהם מהמרכזים הבולטים בתל אביב, מרכז "שיח גוף", שנמצא ביער המאכל בבית לחם הגלילית ובקיבוץ עמיר את "הבית לתנועה". המרכזים האלו מכילים מגוון שיעורים של מחול, תנועה, ריקוד ותוכניות שנתיות ורובם הוקמו בעשור האחרון. ברפרוף על הרקע של המורים, אפשר לראות איך רבים מהם נכנסו מתוך עולם המחול אל חיבור לאנטומיה ולתודעה הגופנית המרפאת.
אשרם במדבר. שילוב בין רוחניות ותנועה | מתוך: YouTube
המהלך התנועתי שנעשה בישראל ובעולם בעשרות השנים האחרונות, מצביע על תרבות שמציעה חלופה לנוקשות ולאטימות. דרך הגוף, אנחנו מקבלים הזדמנות לשאול שאלות מהותיות על קיום אנושי, על חיבור בין בני אדם, על מגע ואפילו על פוליטיקה ומוסכמות חברתיות. כמו ב"אשרם במדבר", הרבה מקומות בחרו לעסוק בקשר שבין רוחניות לתנועה, בין הפנים לחוץ. התנועה היא תודעתית, היא חוקרת מהשכל ומהגוף, כמו מהעיניים שרואות ומקבלות השראה. היא מאפשרת לקחת תנועות יומיומיות ולהפוך אותן לדבר שאפשר לעבוד איתו, לחקור אותו ולבנות איתו רצף תנועות. לכן, תנועה היא גם פיזית וכל הזמן מתרחשת בתקשורת בין הפנים והחוץ ובשימושים בגופים שונים.
מעבר להיותה רוח ואידיאלים, כשמדברים על תנועה, בסוף מדברים על בני אדם, חומר וגוף אנושי, לכן גם יש קונפליקטים כמו בכל מקום אחר. יש התייעצויות וויכוחים, נוכחות של שליטה, דומיננטיות וחוסר הסכמות. בניסיונות לרקוד יכולים להיות פציעות רבות, סטרס וחוסר תקשורת מיטיבה. עם זאת, בתודעת התנועה יש קריאה לריפוי. כמו שאמר לא מזמן רותם תש"ח, אחד המורים במרכז "אדמה", בסופו של השיעור על תנוחת השוואסנה, תנוחת מנוחה בשכיבה, "לשם כך התכנסנו, להבראה של הגוף". גדולתה של התנועה היא בדיוק במקום שבו מתחברים הפיזיקה הגופנית והמטא-פיזיקה, הרצון התמידי לחקור ולשאול.
המדור "חופש תנועה" עוסק במשמעויות של תנועה ומחול ובחקירה שלהן את הפוליטיקה, התרבות והיומיום שלנו, דרך כתבות תופעה, ראיונות וביקורות על מופעי מחול.
