"2019": מראה חברתית נוקבת מאת אוהד נהרין

מאת:אדיר פינקלשטיין
שתפו

ארבע נשים תלויות מתקרת קצה הבמה, עם הגב למצלמה. הן יחפות, עם בגדים קצרים פרט לאחת (שלישית מימין) בשמלה אדומה עם שסע. מאחורי שתי הנשים המרכזיות שער גבוה. לפניהן מוארים באור חזק כאחד עשר רקדנים שפופים קודקודיהם למצלמה, מבטם מטה, יחפים, ידיהם לצד האגן, מה שנותן מראה כמו בנות יענה הטומנות ראשן בחול.
טומנים ראשם בחול, "2019" | צילום: אסקף

המופע "2019" של להקת "בת שבע", מציג תמונת מצב ביקורתית על החיים המהירים והריקים שבין האינסטגרם לטיקטוק, בין השואה לעם הפלסטיני, בין יופי אוונגרדי לפצעי המלחמה. אוהד נהרין לא נותן פתרונות, אלא מזמין אותנו לחשוב

במופע של 75 דקות, אוהד נהרין יוצר עם להקתו, "בת שבע", מראה למציאות מקומית וגלובלית. במהלכו, הקהל מובל בין מצבי קיצון ויומיום, בין ריקוד קבוצתי ליחידני. הוא מציג ערב נוצץ, לכאורה, במסווה של משבר זהות עמוק ומצליח להיות רלוונטי, מתעתע ונתון לפרשנויות רבות. המופע משאיר את הקהל מסוקרן לאורכו, כשהמבט מנסה לעקוב אחר שלל ההתרחשויות על הבמה.

>>שלא תפספסו: הקליפים השווים של 2021

>>דרך השלום: קומדיה פוליטית באמצע השדה

>>שלא תפספסו: הפתרונות החמים למשבר האקלים

>>שחור משחור: מתי ישתנו הייצוגים המוחלשים של אתיופים בטלוויזיה הישראלית?

את המופע פותח רקדן גבוה ומרשים שנכנס לבוש בגדים שחורים ומגפי עקב גבוהים. כרוז בקול אישה מבהיר לקהל את כללי המופע בעברית, אנגלית וערבית: בלי לצלם, בלי שימוש בטלפון. בזמן זה, כחמש דקות, הרקדן רוקד במקום בעיקר עם הידיים, בתנועות חדות וברורות. לפתע, הוא מסיר את המסך שמאחוריו ומנגד יושב כמראה הקהל שנכנס מהכניסה ממול. כך בין שני צידי הקהל, נחשפת במלואה הבמה הצרה והאפורה.

אט אט נכנסים לפתחי הבמה רקדנים יחפים, בצעד רודף צעד, לצלילי השיר "משחקי קלפים" (ירמי קדוש בביצוע משה כהן). לעומת השיר המזרחי-דיכאוני שמספר על החיים שנהרסו בגלל אבא מהמר, הרקדנים דווקא מופיעים בלבוש יוקרתי, איתו הם נשארים לאורך המופע : שמלות נוצצות ובדים עדינים, כשהם זקופים, מבטיהם החוצה, ידיהם פרוסות, כמו מקבלים בברכה ובגאון את הקהל. האקספוזיציה נמשכת דקות ארוכות ומהפנטות. קטעי סולו של חברי הלהקה משולבים עם תנועות רובוטיות. אלו מעלים שאלות על יופי ואסתטיקה בעולם מהיר של תמונות אינסטגרם וסרטוני טיקטוק. נדמה שהכל יפה כלפי חוץ, אך משהו מחריד קורה. הרקדנים מתנהגים כמו רובוטים, האקספוזיציה כמו מרמזת על העתיד לבוא: האם מישהו הימר על החיים שלנו ואנחנו נזרקנו לרחובות כמו השיר שמתנגן ברקע?

אישה עם שמלה ירוקה עם ברכיים על הבמה מצד ימין למטה, ידיה פרושות ככנפיים, ומאחוריה צועדים בשורה שלוש נשים עם שמלות - אדומה, זהובה קצרה ולבנה, וגבר במכנסיים וחולצה שחורים. כולם נועלים עקבים שחורים גבוהים. הבמה עליה הולכים מוארת. הצדדים חשוכים וראשי קהל מבצבצים מתחתית התמונה.
ערב של גלאם או אסון מתקרב? "2019" | צילום: אסקף

 

לאחר מכן, אווירת מוות ושאול מתחלפת בהתפרצויות פתאומיות ובביזאר. המעברים החדים בין איטי למהיר, בין גבוה לנמוך, מתרחשים לאורך כל המופע. כך גם צועדים הפרינג' והאוונגארד לצד תרבות עילית, כמו חיילים על מסלול אופנה. באותו אופן, עולה העיסוק העכשווי במיניות ובמגדר נזילים, דרך סליזיות, תרבות הנשפים והווגינג, שחדרו מניו-יורק גם לתל-אביב. רוב המוזיקה איטית ומשרה חוסר נוחות, אך יוצרת מתח תמידי שהרקדנים ממנפים תדיר.

הקבוצה שרה שירים עבריים כמו "הנה מה טוב" (תהילים/משה יעקובסון) ו"לכובע שלי" (עממי), וסולו של "בשנה הבאה" (אהוד מנור/נורית הירש) שמערב את הקהל. השירים מושמעים באופן אחיד, הם מושרים אך מילותיהם מושמטות ושבות כמו לופ. דרך התעסקות בזיכרון ושכחה ובפאתוס ולאומיות, נהרין מציג תמונה בה גופי הישראלים עוד אוחזים זה בזה, אך המילים מוצאות מהקשרן והסולידריות נעלמת.

רקדנית על הברכיים שלה בפישוק קל, מושיטה יד קדימה, חברי הלהקה מפוזרים סביבה על הבמה
דרמה עכשווית של מלחמה ומוות, "2019" | צילום: אסקף

 

ברגע נוסף, הקבוצה שהולכת כעדר בשמיניות מרימה ידיים. מהלך שזורק אסוציאטיבית למציאות אנטישמית-שואתית או אל העם הפלסטיני הכבוש שהולך בחוסר אונים למרותו של אחר. הם מתפזרים, עולים אל הקהל ונשכבים עליו, מתכסים בתוך שמיכות כמתים וגופה של אישה שחורה מוטלת באמצע. ברקע, נשמע השיר "את, אני והמלחמה הבאה" (חנוך לוין), שמזכיר את המלחמה האינסופית של ישראל בעמים מסביב. אווירת מוות אופפת את המופע.

הבגדים היפהפיים והצבעוניים שנותנים מקום לזהויות השונות בחברה, משקפים מציאות בורגנית שבוחרת להתעלם מכל הבעיות איתן החברה והאינדיבידואלים שבה מתמודדים, והקבוצה לא משמשת פונקציה חיובית במקומות האלה, היא רודפת אחרי הזנב של עצמה, משסה או הולכת כעדר, לא מתנגדת ולבסוף גוססת.

אמנם המופע בעל פרשנויות גלובליות, אך באותה עת הוא כל כך מקומי, עם כאבים ישראליים כה רלוונטיים לשנה שבה עלה, כשמו, "2019", ונשאר רלוונטי גם כעת, עם פתיחת 2022. כמובן שבהתאם, רוב הסאונדטרק היה ישראלי-יהודי וערבי-פלסטיני פרט לשני קטעים יפניים ששולבו בו. תמונות הסיום המוצלחות, עם התאורה שמתעמעמת ושבה בהבזקים, מזכירות פסלים הלניסטיים. בתמונה נוספת, נראות ארבע גופות של רקדניות ששוב מזכירות את הדרמה העכשווית של מלחמה ומוות, ושאר הקבוצה עם הגב אליהן, שפופה, מתעלמת. כאילו אומרת: "זה לא רק אז בציורים ובפסלים של אמנות עתיקה, זה היומיום שאנחנו חיים בו", גם כשקשה לנו לראות את זה, וגם כשאנחנו כחברה בוחרים להתעלם מכל מה שלא מתאים לנו. זו חברה שתמת המוות חיה בה כל כך, שסוחבת את אבלה לעד כמו לופ שלא נגמר.

נהרין מודיע לנו שהטקסטים של לוין, שהיה נביא זעם בזמנו, עדיין כל כך רלוונטיים, שהפצעים עוד מדממים. הוא לא בא לתת פתרונות, אלא מעוניין להציב מראה נוקבת ולגרום לנו להבין שצריך לחשוב אחרת. "2019" הוא מופע נוקב, שמזמין אותנו להסתכל על החברה שלנו, על מי שאנחנו ועל מה שנהיינו.

אולם ורדה, סוזן דלל, 17-29 בינואר 2022, מ-19:00.

לאתר: בת שבע


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות