המופע Raining Men, מאת אור מרין ואורן נחום, מציע זווית מורכבת שמערערת על הטרוסקסואליות כטבעית ועל גבריות ישראלית מובנת מאליה
השיר הקיטשי והכל כך רומנטי "Eternal Flame" של "The Bangles" נשמע ברקע. הם חוזרים על המילים יחד, תוך כדי אקרובטיקה של התהפכויות בתוך היחסים המשולשים שלהם, ומגיעים לחיבוק מצמרר כקונטרסט לגיחוך ולריחוק המאצ'ואיסטי שהיה בשירתם המקוטעת. הגופים נוזלים וכמו נולדים מחדש, ממלמלים את השיר תוך כדי קפיצה זה על זה. מתאמנים בגבריות, בתפיסה אחד של השני, לא רק ביכולות טכניות של הגוף אלא על מה הוא צריך לעשות.
"2019": מראה חברתית נוקבת מאת אוהד נהרין
"דרום אדום" לצעירים: לא רק כלניות, בואו להכיר את הסצנה המקומית
בין הדפים ובין הסדינים: לגלות את הספרות הארוטית
איפה המהפכה: על מסך הטלוויזיה נשים הן עדיין מוצר צריכה
"Raining Men" שעלה לראשונה ב-24 בינואר 2020 בתיאטרון תמונע וקיבל את חשיפתו המשמעותית בחצי השנה האחרונה, הוא מופע תיאטרון-מחול שיצרו אור מרין ואורן נחום. המבצעים, שחקנים-רקדנים, אורי דיקר, תומר גיאת וגלבוע אגר, שהיו שותפים ביצירת המופע, חורשים את הבמה, קופצים זה על זה ממרחקים, נוגעים המון ומשתדלים לשמור על פאסון גברי עם קפיצות וביטחון מופרז. הם נעים באופן ברור בין הציני והפארודי לרציני והמורכב.
בתחילת המופע המבצעים מחלקים שוטים של ערק לקהל ומייצרים אווירת מסיבה כשלגופם נעליים ותחתונים צבעוניים בלבד. הם מתמקמים מחדש כשברקע השיר "Lapdance" של Superpitcher מייצר אווירה ספק צורמת ספק מקפיצה. הם נצמדים ומתחבקים תוך שהמוזיקה נעלמת והתאורה חוזרת. סופרים אחת, שתיים, שלוש, משמיטים את הספרה שבע והכפולות שלה ומוסיפים בום במקום. הבום מקפיץ אותם. "אחי, יש לך?", "כן אחי, יש לי"' הם חוזרים ועונים אחד לשני. משחקים ושואלים על דבר כלשהו אם הוא חי, צומח, דומם: "אחי הוא בחיים?", "לא אחי", השני עונה לו. כמו מרמזים להומו ארוטיקה צבאית, לשלל היחסים בין גברים בצבא, מהמסדר ועד המקלחות המשותפות. הם מתרחקים ונוגעים זה בזה שוב, משתמשים בשלישייה שהם כדי להרים אחד את השני באוויר או ליצור סיטואציה בה שניים מתנשקים או כמעט מתנשקים והשלישי בכלל לא שם לב ושואל כל מיני שאלות לא קשורות. הם ממשיכים תוך כדי הבומים, מתפרקים למטה כגוש, משתנים בריקוד מסונכרן, באוניסונו של צורות שמזכירות אבולוציה, עושים פזצט"א, זאת אומרת נופלים וזוחלים כמו בצבא, רק אחד על השני, ומנסים להתקדם לאנשהו.
מול הקהל בצד הבמה הם מתפשטים על כסאות הבר ושמים תחתון שחור חלק. דיקר וגיאת נעמדים זה מול זה. אגר שם ביניהם מפוחית. הם נצמדים למפוחית עם פיותיהם, ושוב נראה כאילו הם מתנשקים. צלילי המפוחית שהם יוצרים יחד לצד תנועותיהם, נותנים תחושה של מערכת יחסים דינמית, שבה יש קצב משתנה וגבהים שונים. החושניות מזכירה כמובן סקס, אהבה, רגעים של אינטימיות, רגעים בלי מילים שבהם יש למגע, למבט ולמוזיקה יכולת לדבר. אגר מקפל את המשטח שהם עומדים עליו ומצמצם את המרחב שלהם והם נפרדים. הם מתנגבים שוב ומנגבים ארוכות את אורי מכל הזיעה שהצטברה עליו.
אגר, דיקר וגיאת מוסיפים צבעי גואש ירוק וחום ומורחים אותם אחד על השני; נותנים צ'אפחות גבריות ומייצרים אוירה צבאית-גברית. הם מתחילים לנזול: "אני מתעלף!" ואז קמים: "אני בסדר". במשך דקות ארוכות, הם מנסים לעזור אחד לשני בין העילפון והערות. מוסיפים סמול טוק גברי שמתאפיין בשפת גוף נוקשה ומתחיל ב"טוב לראות אותך, איך אתה?" "אני מרגיש שמשהו יושב עליי, אבל עזוב אותי מה איתך?" שמרפרר לחוסר היכולת של גברים לפעמים לדבר רגשות. ממשיכים לנשיקה, לנזילה, כמו משתיקים תדיר את המאוויים ולא מאפשרים באמת את ההתנגדות לגבריות משתיקה, מסרסת ואחידה.
לא תוכלו להישאר אדישים. טריילר למופע Raining Men | מתוך
בריכת ילדים הוצבה במרכז הבמה על ידי גיאת. שלושתם מחליפים לבגד ים שחור צמוד מאחורי המסך המנצנץ, שמכסה את החלק העליון של הגוף. הם נכנסים בפוזה כמו דוגמנים ויורדים לאט אל מסביב לבריכה. הם משפריצים ממנה יחד בתזמון משותף. בסצנה נוספת, השלושה פוצחים בריקוד ושיר הלל לאיבר המין שלהם, מוציאים את היד דרך המכנס ומנופפים בו, כשברקע השיר "Hero" של Enrique Iglesias. רק שפה הרומנטיקה מופנית באופן ברור כלפי הזין שלהם, כאילו היה החבר הכי טוב שלהם או אהוב/ת ליבם.
אי אפשר להתעלם מהלבוש של המבצעים ובכלל מהתפאורה וכל האביזרים על הבמה. מהתחתונים הצבעוניים והחלפות הבגדים תוך כדי המופע, הבחירה של כל צבע והמשמעויות שמקבל בחברה, כמו למשל הגואש הירוק והחום שמסמל את הצבא, לצד האדום שמסמל את דם ההרוגים או את התשוקה. כל האמצעים, כולל הלבוש, מאפשרים לאבולוציה שלהם כגופים משתנים להתרחש. הבחירות מאפשרות צבעוניות מסיבתית מצד אחד, אך גם מוות, דם, ציניות ואחידות אטומה מצד שני. כך באופן מתוחכם, היוצרים מכניסים את הקהל לעולם פופי, קצבי וכיפי שבתוכו יש רבדים עמוקים ומורכבים. אולם מתחת לאווירת המסיבה יש את הדיכוטומיה המגדרית ויש אמצע, חיים, הוויה, רגשות. העומק של כל אלה הוא שמסתתר במופע, נגדע כל הזמן עד שלאט לאט מקבל את מקומו ועובר תהליך של השלמה.
המופע מציג גבריות מסרסת ומשתקת דרך חוויות צבאיות, גברים במסיבה שהשתכרו יותר מדי, בריונים עצבנים עד שמגיעים לסף עילפון. כך הם דואגים להגחיך כל מוזיקה "נשית" ורגשית באמצעות הרחקה מעצמם, קיטוע, החזקת הגוף והקול בג'סטות גבריות, כמו הכנסת סנטר והחזקת כתפיים. נשיות, על פי הגבריות הזו, היא משרתת, שתקנית וחייכנית או דוגמנית דקיקה ויפה כפי שעולה לרגעים מהבמה. לאורך המופע, הם מטשטשים את הדיכוטומיה הזו באמצעות המגע והרצון הכן בקרבה, הנזילות הפיזיות שלהם והנזילות המגדרית שמביעים, העירום וההתפשטות על הבמה, בחירת הבגדים והצבעים שמנטרלים מגדר יציב ואחיד.
ביצוע מופע כזה מזכיר את "מתפנטז" של רן בן דרור או "טווס" של בנימין יום טוב. מופעי יחיד, שמתעסקים גם כן במגדר ובגבריות, מפרקים אותה, מראים את הכאב שהיא מעלה בהם מהחיים האישיים שלהם, עד ליצורים היפהפיים שהם נעשים לבסוף. באופן דומה, במופע "טווס", בולטת אווירת המסיבה שמאפשרת קלילות, לצד נושאים כבדים ומורכבים.
את "Raining Men", גיאת, דיקר ואגר כמובן מסכמים בשיר "It's Raining Men", שמבצעות במקור ה-Weather Girls, בשיתוף הקהל. זו גרסה איטית, מלאת תוגה עמוקה וכוונה לגשם של גברים שיכולים להפסיק להסתתר ולהתחיל להיות רגישים וחשופים באמת. ובכך, לאפשר לגברים את ריבוי האפשרויות להתגלם בחברה.
תיאטרון תמונע, 13 בפברואר 2022, 20:00, 90 דקות
