בחודשים האחרונים בהם המונחים "סגר" ו-"בידוד חברתי" הפכו שגורים בלקסיקון העולמי, המחשבה על מסיבה הפכה לזיכרון רחוק ומעומם. יחד עם המסיבות נעלמו גם השאלות המעייפות כמו מי בא? מי נוהג? מתי יוצאים? ושאלת השאלות – מה לובשים? אז אחרי שלושה חודשים בהם לבשתי את בגדי היציאה היפים ביותר שלי רק לסופר, קיבלתי הזמנה למסיבת ה-"דיסקורונה", מסיבת הסיום הווירטואלית של פסטיבל "מדרום", שבשלושה שבועות בלבד הצליח להעתיק עצמו מרחובות העיר אופקים למרחב האינטרנטי
דבר אחד שגיליתי בתקופת הקורונה הוא עד כמה אני אוהבת להיות בבית. נכון, התקופה האחרונה הביאה איתה הרבה אי-ודאות, בלבול וחרדה ממגע וממשטחים, אבל גם הרבה פתרונות יצירתיים. "הדיסקורונה" הוא אחד מהם. הקונספט של מסיבה וירטואלית, בה כולם יכולים להשתתף מסלון ביתם, או במקרה שלי מחדר השינה, הוא רעיון מהפכני. אז ביום המסיבה, חמושה בפיג'מה ובבקבוק יין (שעלה לי פחות מכוס יין בכל בר), לחצתי על הלינק למסיבה באתר הפסטיבל.
אני מודה, הייתי סקפטית כשהטכנו השבטי הכה באוזניי. עברתי בין הפרצופים שניבטו אליי מהמסך, מחפשת פנים מוכרות. חלק מהמשתתפים ישבו לבדם וחלק בקבוצות, כוסות בידיהם ובקבוקי אלכוהול על השולחנות. אחרים התהדרו בשרשראות הוואי, משקפיים מנצנצים ושלל קישוטים שפוגשים על רחבת הריקודים בחתונות, ואחת המשתתפות הפתיעה עם אקססורי שווה במיוחד – תינוק מנומנם. כשצמד הדיג'יים Mosh&Bearfoot, העלו את הקצב עם מקצבים לטיניים, לא הרגשתי חגיגית מספיק. שכובה על המיטה בתחתונים וחולצת סוף מסלול, החלטתי לקחת חלק בחגיגה. חבשתי פאת קארה כחולה שנשארה לי מפורים, שבהמשך התחלפה בפאה ארוכה בצבע מסטיק.
פיצ'ר מגניב במיוחד היה שבכל כמה דקות המסך המרכזי עבר בין משתתפי המסיבה ונעצר עליהם למספר שניות. בדיוק כמו במשחקי ספורט, כשהאוהדים רואים את עצמם על המסך הגדול, ההתרגשות והאנרגיה של הרוקדים עלתה, והפכה אותם מעורבים יותר במסיבה. היה מורגש גם שאלו שהתאספו בקבוצות גדולות, היו פעילים יותר מהמשתתפים שישבו לבד מול המסך, כנראה בגלל התחושה ה-"מסיבתית" יותר של הביחדנס.
הצ'אט של הזום היה פעיל במיוחד במהלך המסיבה, המשתתפים שלחו הודעות קבוצתיות ובקשות שירים מהדיג'יי וגם הודעות פרטיות אחד לשני. אז לרווקים שבנינו, זו דרך מצוינת להכיר, במיוחד עכשיו שהמקום החם להיכרויות הפך להיות הסופר. ובמילא כבר לא מתחילים אחד עם השני פנים מול פנים.
לאחר כשעה ורבע של חגיגה, לצלילי השיר "יש לי חולשה לרקדנים" של ריקי גל, נשלחה ההודעה כי המסיבה מסתיימת. למי שרצה להמשיך את המסיבה נשלח לינק ל-"אפטר פארטי", אך מרבית החוגגים בחרו לכבות את המחשב ולסיים את הערב.
אמנם אין תחליף למסיבות בעולם האמיתי, בהן אפשר להרגיש את האנרגיה של הרחבה, להכיר, לצחוק ולגעת באנשים מסביב, אבל אולי זהו רמז על העתיד לבוא בעולם המסיבות.
