שי צברי בהופעה: עוד לא נמצא תחליף וירטואלי הולם להופעה החיה

מאת:נדב שטרן
שתפו

היום השני של פסטיבל מדרום נחתם בהופעה של שי צברי שעשה הכל כדי לגשר על המרחק בינו לבין הקהל. זה הצליח ברגע שצברי שלף את הכלי מספר אחד של מוזיקאים כאשר הם חווים חוסר נוחות: הציניות. ולא במובן הרע.

תמונה של שי צברי בהופעה
צברי באינדינגב 2019. צילום: victor MuperPhoto

הגיבורים האמיתיים של הקורונה – עם כל הכבוד לצוותים הרפואיים, פקידי הממשלה, נתניהו, משטרה, חרדים, ערבים, חגים, הסגרים, נוהל יציאה מהבית, חל"ת, מענקים לעצמאים, הפגנות (וסליחה אם מישהו נשכח) – יותר מכל: הם המתכונים. מתכוני הבישול הם הפסיכולוגים, כדורי ההרגעה, הסיבה לקום בבוקר, לשים מכנסיים, לפתוח ספר, לכתוב ספר, לצאת לקנייה בסופר, להתקשר להורים, לראות חברים, להרגיש רע עם הגוף שלי, להרגיש קורבן של אידיאל היופי, להתחיל לעשות ספורט. הם המחשבה שמייצרת מציאות. חבל שלא נתנו לשף להדליק משואה ביום העצמאות האחרון או לכל הפחות הבעירו בצמוד לטקס כמה מחבתות בשיטת הפלמבה לשם הכרת התודה.

כיאה לרוח התקופה, אחד הרגעים הטובים ביותר בהופעה של שי צברי ברביעי האחרון (6.5) בפסטיבל מדרום, פסטיבל בהפקתם של בוגרי המחלקה לתרבות יצירה והפקה במכללת ספיר, היה הרגע בו סיפר על אתגר הכנת אורז פרסי אחד-אחד. "כוס מים על כוס אורז, או יותר נכון כוס ורבע מים. בניגוד למה שחברת סוגת כותבת על האריזות שלה".

בחורה מחזיקה במחשב
צברי בהופעה וירטואלית. צילום מסך מתוך ההופעה

לא שההופעה היתה לא טובה. צברי לא צריך יותר מגיטרה כדי לחבר אליו את המאזינים. למעט קטעים קצביים שמחייבים עומק כלי של הרכב מלא ותחושת צפיפות של קהל, גירסאות אקוסטיות לשירים כמו "מעליי דממה", "קשה בלילה" או "לווי אותי" הן עניין מתבקש. תשומת הלב מופנית באופן אוטומטי למילות השירים שמעוררות הזדהות בתקופה זו: נמל התעופה סגור, אין הולכים או עוזבים, "הרחובות בעיר כתהום", הדממה סביבנו מייצרת רגע של שלווה, חלום בלהות, תמונה פואטית. זה מהנה, אבל לזמן קצר; בהופעה שאורכת שעה קשה לשמור על מתח והריכוז של הצופים נאבד במרחבי הרשת.

על אף הנסיונות החוזרים לקיים שגרה מוזיקלית וירטואלית, זה לא מזכיר חוויה של הופעה חיה פרונטלית. מגבלות סאונד ובעיות בקליטת אינטרנט לא מאפשרים התמסרות מלאה למוזיקה שיוצאת מסורבלת ולעיתים פוגעת בזרימת ההופעה. אלה יותר מפגשים המוניים באווירה אינטימית פטריוטית, בסגנון תוכניות אירוח של רוני קובן. מטרתם היא לחזק את המורל של הקהל או לאחדו במצבי חירום. המפגשים פועלים תחת חוקים שנכונים לרשתות החברתיות ולטלוויזיה ובצורה אבסורדית וחסרת סיכוי נלחמים על רייטינג עם גופים שהמציאו את החוקים.

אין שום סיבה שמפגשים כאלו לא ימשיכו כשנחזור לשגרה וישמשו את האמנים כפלטפורמה לתקשורת אינטימית מול מעריציהם או ישנו את ההגדרה של 'הופעת סלון'. אבל הם לא מהווים תחליף להופעה חיה וטוב שכך.

צברי אולי מבין את החוקים באופן טבעי. שיתוף אתגר חדש שיכול בקלות להפוך לויראלי, "אתגר האורז אחד-אחד" שהוא באמת אתגר ראוי ופורץ דרך בעולם הבישול, מספק את הסחורה ופה צריך להוריד את הכובע בפני צברי ולהגיד שאפו עצום. השיתוף של צברי לא היה עוד מונולוג על שלבים בקריירה או ניסיון קיטשי ליצירת אינטימיות באמצעות חשיפת החיים האישיים, אלא ציניות שמאפיינת מוזיקאי אינדי בהופעות חיות. ציניות שתפקידה בימים כתיקונם היא יצירת ערפול שעוזר במעמד החשוף. צברי, אמן שציניות היא לא חלק מארגז הכלים הסטנדרטי שלו, ביצע בה אינטרפטציה מושלמת לפלטפורמה הוירטואלית. מאד ברור מה צריך לעשות אחרי ההופעה של צברי – לרוץ ולנסות להכין אורז פרסי אחד-אחד (ורבע). בהחלט מתכון מוצלח לאייטם ויראלי.

תמונה של המוזיקאי שי צברי
צברי שחקן נשמה. צילום: מתוך אתר הפסטיבל

אבסורד לחשוב שעוד יקח זמן עד שנתרגל לחוויה המצולמת ונחליף את הדבר האמיתי, בתקופה בה התרגלנו למציאות שונה בן לילה. ועדיין עדיף להיאחז במחשבה זו ולהאמין שאנחנו עוד לא שם. צברי הזכיר במהלך ההופעה את געגועיו העזים לבמה. נותר רק להתחבר לגעגוע זה ולקוות שנחזור במהרה לקונספט הקלאסי של הופעות חיות. להרגיש את האנושיות דרך מוזיקה, שבריריות, ציניות והומור.

 


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות