כתבות מאת עמיחי שלו

יש הרבה דברים מעוררי מחשבה ב”מתמטיקה של הטראומה”, ולפיכך המון דברים שאפשר וצריך לומר על הספר הזה. קודם כל שלמרות שהכותב הוא דוקטורנט באוניברסיטה העברית, והספר הוא נגזרת ישירה של מחקריו, הוא כן הצליח להנגישו מבחינה פואטית ותוכנית. שנית, כמובן התמה המרכזית של הספר, שיוצאות ממנה אי אילו תתי תמות, אבל היא ניצבת שם כל העת, כמן מגדלור קודר, והיא שחלק ניכר מגיבוריה הגבריים של התרבות המערבית הם דמויות במצב פוסט טראומטי.

כמובן, אי אפשר ומיותר למפות את כולם. עתריה מתרכז בכמה קלאסיקות של הקולנוע האמריקני כמו “אפוקליפסה עכשיו”, “נהג מונית”, “מועדון קרב וכו’, וכן בסופרים ויצירות קאנוניות כמו “הר הקסמים” של תומאס מאן או “הטירה” של פרנץ קפקא. חשוב לומר שיצירות אלו כבר נותחו כמו עכברי מעבדה תרבותיים בידי לא מעט חוקרים, מלא מעט זויות ונקודות מבט, אבל עתריה באמצעות התמה שלו בהחלט מצליח להעיר את יוזף ק. או את הנס באור מעט אחר, להיכנס בצורה פתולוגית לנפש שלהם, למפות אותה, להביט בה בצורה רוויית קונטקסטים מפתיעים.

דוקטור, אני לא יודע מה יש לי

זה לא מפתיע אם חושבים על כך, שלא מעט דמויות גבריות הן פונקציה של המלחמות הנוראות של המאה ה-20, זה לא תמיד מובהר באופן ישיר, הן יכולות להיות דור שני, אבל עדיין המלחמות הבלתי נתפסות והזוועות הגדולות לא יכולות שלא להשאיר את את חותמן, וזה מה שמרתק ומעציב, דווקא הקשר הבלתי אמצעי, הבלתי ישיר אל הטראומה, הוא שהופך את הדמויות הנבחרות לכל כך מרובדות, ובעיקר – לחסרות גאולה, לדמויות שלא יכולות לשבת על ספת המטפל ולקשור באופן ליניארי ושיטתי הקשרים של סיבה ותוצאה.

עתריה גם מביא לחיזוק את… המשך

יותר מש”במערב אין כל חדש” הוא ספר איכותי מבחינה ספרותית, הוא ספר חשוב. קודם כל, כמובן, מבחינה היסטורית היה בו משהו חסר תקדים כשהתפרסם ב-1929 והביא בצורה ייחודית ומעוררת פלצות את מוראות מלחמת העולם הראשונה מנקודת מבט של חייל פשוט. ברם, מאז נכתבו לא מעט ספרי מלחמה, לא מעט המביאים את נקודות מבטיהם של הרבה חיילים פשוטים ואחרים. המאה ה-20 סיפקה מספיק מלחמות והרס וזוועות כדי שהספרות תרדוף אחר זנב המציאות במן תנועת לולאה סיזיפית. המפתח הראשון בו בוחנים ספר שעברו יותר משמונים שנה מאז צאתו הוא כמובן הרלבנטיות שלו, ואין דבר מצער יותר מלומר שספרו של רמרק רלבנטי עד חלחלה.

הוא מומלץ במיוחד עבור מתלהמים, אינטרסנטים ואחרים שקוראים חדשות לבקרים לצאת לאיזה “מבצע צבאי” חדש ומזקיף מבחינה לאומית ומינית, בלי שום קשר לנחיצות האסטרטגית-טקטית-מדינית של מבצע כזה. כמובן, יש לכאורה מלחמות מוצדקות, אבל דומה שלפעמים אלו השולחים את החיילים ל”ללכת עד הסוף” וכדומה, לא מבינים – או גרוע מכך, מבינים ומדחיקים – מה בדיוק קורה באותו “שטח”, ונוטים לשכוח כמה מלחמה היא לא ממש דבר הירואי, מכונן או מזקיף, אלא דבר מצחין, נוראי, שמקלף כמעט מכולם שכבות של צלם אנוש, ומשאיר אותם כמן מיוטנטים עם קמצוץ אנושיות, עם אינסטינקט אחד מובחן והוא הישרדות.

טל פרידמן בחיקוי של רוני דניאל, “ארץ נהדרת”

אז מה קורה עכשיו בשטח?

נכון, יש מלחמות ויש מלחמות, והטכנולוגיה שהתפתחה במאה ה-20 גרמה לאותו “שטח” לעיתים להיות לכאורה סטרילי יותר, אבל רמרק אומר זאת נכון בספרו… המשך

אנחנו רגילים שרוב ההוגים, לפחות של העת האחרונה, באים מתוך תפיסת עולם מסוימת, אם זו ליברלית, או אף תפיסות כלכליות ופוליטיות, ומבריקים ככל שיהיו, הם עדיין נוטים לראות את המציאות דרך המשקפיים שבחרו. גילברת קית’ צ’סטרטון (1874-1936), שמבחר מכתביו ראה אור כעת, הוא חריג מאוד גם מפרספקטיבה היסטורית; לרגע אי אפשר לקטלג אותו, וזו גם העוצמה הגדולה שלו. לעיתים הוא נשמע כהומניסט הגדול ביותר שחי על כדור הארץ, ולעיתים הוא נשמע כ”ילד כאפות אינטלקטואלי” שרק נהנה לעקוץ ולהרגיז, ומוכן למכור כל נימוק תמורת פלפול הגון, או בעיטה באחוריו המדומים של מישהו, כמו נניח ג’ורג’ ברנרד שאו.

כי לכאורה, אם בוחנים זאת, אפשר למצוא סתירות בלתי אפשריות בתפיסת העולם שלו, במיוחד בעובדה שהוא היה אחד המגינים החרופים ביותר של הקתוליות, וטען כי חשיבה דוגמטית היא בדיוק מה שנחוץ לציביליזציה שאיבדה את דרכה, כי גדולתו של אדם משתקפת במבני הענק שהוא מקים מלבנים ורעיונות ולא בתשוקה לפרקם. צ’סטרטון, בניגוד לרבים, לא הביט קדימה בכל הכוח, אלא ביקש שלא נפחד מהעבר ונביט דווקא אליו. החיים המודרניים הם מורכבים אבל חסרי משמעות. אנשי ימי הביניים, לעומת זאת, סבלו מיחסי ציבור גרועים. הם ייחסו משמעות עמוקה לכל דבר והיו חדורים בענווה, יצרו ערים שוקקות, מוסדות פוליטיים תוססים, וכל זאת מתוך צניעות מפלגת שאנו מזהים בטעות כשפלות רוח נרצעת, “בני האדם ממציאים אידיאלים חדשים מפני שאינם מעזים לנסות אידיאלים ישנים. הם מביטים קדימה בהתלהבות מפני שהם חוששים להביט לאחור”.

כמובן, זו תפיסת עולם בעייתית הנשענת על כרעי תרנגולת. לא בכדי היסטוריונים מתייחסים לימי הביניים כאחת התקופות החשוכות ביותר של האנושות, אבל בעצם כל אמירה תהיה חסרת אחריות… המשך

“תמונות של בשר” של דרור בורשטיין הוא לא ספר על ציור, או על תולדות הציור, או על תמונות או על בשר, וגם לא ספר על טבעונות או בעלי חיים, הוא קודם כל ספר, ובדומה לאנתולוגיה בהליקון “למען החיים הנטבחים בכל רגע נתון” אותה ערך בורשטיין עם רון דהן – הוא ספר על רגשות, או יותר נכון, איך צריך ונכון להרגיש את העולם, ואיך צריך ואיך נכון לחיות. אבל בניגוד לאנתולוגיה, הוא פועל בדרך אחרת לגמרי.

על פניו, זה ספר מאוד אנליטי, הוא מציב את האג’נדה שלו באופן ברור וגלוי, והרי אין פה מבדה, אז אין מניפולציות, הכל חשוף ובהיר ומנותח, אבל יש רגעים קטנים בודדים בהם הדובר, באמצעות משפט אחד בלבד, קטן, מינורי, וכל כך חזק, מתווה את הפרופורציות ומצמרר כמעט בדיוק הזני בו הוא נכתב.

ב”נתניה” של בורשטיין יש רגע בו הדובר מבין תוך כדי הרהוריו כמה כל הקיום שלנו פה על כדור הארץ הוא שרירותי. והמחשבה הזו מהממת אותו… המשך

התיעוד האובססיבי, הלא מרפה, גורם לכל ההיסטוריה והתרבות והמידע האנושי להיות תמיד נגישים, היכנשהו, אם במחשב הפרטי או באינטרנט. הורים מגיעים למסיבת חנוכה בגן (בתור הורים בוודאי נוכחתם לדעת שכל אירוע “תרבותי” הוא אירוע בו בעיקר נשלפות מצלמות, להק של מצלמות מתנפל מכל עבר, ובקושי רואים את ההצגה עצמה, אלא בעיקר את ההורים המצלמים). הם לא יושבים ומוחאים כפיים, הם לא מתפעלים מילדיהם, זאת אומרת הם עושים זאת, אבל רק דרך המצלמה. הם חווים ומתעדים. זו התייחסות אחרת לגמרי, כי הם חווים ומתעדים סוג של התרחשות תהליכית, ולא חפץ דומם, או אפילו מקטע נוף, שם הם יכולים לחוות אותו בדרך ממשית לכאורתית, לשוטט בו מעט, להתרשם ממנו, להרגיש שראוי לתעדו, ואז לשלוף את המצלמה. אבל כאן הידיעה כבר מונחת מראש, תהיה פה התרחשות, וכדי שהיא לא תחמוק, חובה לחוות אותה דרך המצלמה, היא זו שתכתיב את חגיגת חנוכה, לא הילדים, לא החגיגה עצמה, אלא המצלמה.

למעשה, המצלמה היא פלישה של טלוויזיוניות אל החיים עצמם, כי הרי הטלוויזיה היא סובייקטיבית, היא מגיעה לזירת התרחשות עתידית כלשהי, ומכתיבה את אופי ההתרחשות, וכך, גם בגן ילדים המצלמה מכתיבה את ההתרחשות. “תצלמי אותי רוקד איתו בסדר?” “רגע מאמי תשיר עוד פעם כדי שאימא תצלם”.

אנו כבר לא מותירים פיסה של ממשי, כי הכל צריך להיות מוקלט ומתועד, כך, אנו למעשה דור ללא נוסטלגיה. כי הנוסטלגיה מבעיתה, מפחידה, הוצאה מהקשרה המקורי, היא משהו מכובס. רגע בו אביך נוסע במכונית ולפתע מגיח שיר משנות השישים אותו לא שמע משנות השישים, התחושה הזו, ההפתעה, היא תיכף הופכת לבר מינן. הכל קיים באינטרנט במילא, הכל קיים בקופסה הזו, אם… המשך

אפשר לאהוב או לא לאהוב מדע בדיוני, אבל אם יש משהו שמאפיין את רוב ספרי הז’אנר, זה ניסיון להעמיד תשתית אידיאית למציאות בלתי ריאליסטית, ובמילים אחרות – ניסיון להסביר בכלים מדעים הגיוניים מציאות עתידנית. לפעמים זה מתקבל על הדעת, לפעמים קצת פחות. אבל העוגן הזה תמיד ישנו.

הרוקי מורקאמי אינו סופר מדע בדיוני. אפשר לכנות אותו פוסט-סוריאליסט. כמובן, אין כל כך קשר בין הספרות שלו לאנדרה ברטון, לואי אראגון ושאר הסוריאליסטים המכוננים של הספרות, אולי רק כמה טיפות זולגות של השראה. מורקאמי בא מתוך גישה ריאליסטית, מציאותית, ועליה הוא מלביש סממנים בדיוניים-סוריאליסטיים.

לא מתמסר

ההבדל בינו ובין סופר מדע בדיוניי טיפוסי, הוא קודם כל ההתמסרות. מורקאמי תמיד נשאר בגבולות המציאות ומנסה למתוח אותה עד כמה שניתן בגבולות ההיגיון האנושי וכמעט לעולם לא מפליג לעולמות בדיוניים לגמרי. כמובן, נדיר שיספק תשתית אידיאית מדעית לאנומליות שהוא יוצר. במובן הזה, הוא מזכיר יותר יוצרי טלוויזיה כמו דיוויד לינץ’ (טווין פיקס) וג’יי ג’יי אברמס (אבודים, פרינג’). תמיד יש איזה רעיון מכונן בבסיס האנומליה הדרמטית, אך על פי רוב הוא רעיון חיוור, לא הגיוני מבחינה מדעית.

ספרו האחרון 1Q84 מתרחש בשנת 1984, ובעצם מה שקורה בפועל הוא, שהזמן נע בצירו כרגיל, אבל עבור מספר דמויות בספר חל איזה פיצול, בקע. הם קיימים בשנה מקבילה, אלטרנטיבית, שבה יש שני ירחים, ועוד אי אילו סממנים אנטי ריאליסטיים. לא ברור למה דווקא הדמויות האלו חוות את האנומליה הזו ומה בדיוק הבסיס הלכאורה מדעי אידיאי שלה. היא פשוט סוג של עובדה,… המשך

לפני בערך כשנתיים פרסם פרופ’ ניסים קלדרון את הספר “יום שני” על שירה ורוק בישראל. קלדרון ניסה להסביר את הדעיכה של השירה והמשוררים מהמרחב הציבורי. אחת התימות המרכזיות שלו היתה שהצורך של אנשים בשירה ובאנרגיה פואטית, ובמילים שיגדירו עבורן את הרגשות והמחשבות שלהן – לא נעלם, אלא הוסב למוסיקת הרוק. התימה הזו אכן נכונה במידת מה, אבל למעשה הצורך הזה מוסב גם לפרוזה. למעשה, הוא תמיד היה שם.

כשז’אן פול סארטר בספרו “ספרות מהי?” הגדיר את ההבדלים בין שירה לפרוזה, הוא טען כי ההבדל ביניהם טמון בכך שבעצם למילים בפרוזה אין משמעות משל עצמן, הן תמיד באים לתאר משמעות סיפורית, הן באים לתאר סצינות, תהליכים וכיו”ב. בשירה לעומת זו יש למילים משמעות משל עצמן, משמעות מילולית, שלא קשורה בהכרח לתוכן עצמו.

אז איך הדברים האלה קשורים לצרויה שלו ולספרה “שארית החיים” וגם לספריה הקודמים?

לדעתי אצל צרויה המילים הם גם אמצעי וגם מטרה, ובהקשר לדברים של סארטר, הם גם טומנים מאחוריהם משמעויות פרוזאיות וגם עומדים בפני עצמן. לפי סארטר, הם גם פרוזה וגם שירה.

אני מדמיין את צרויה (והדברים ששירה חדד אמרה בפתיח מחזקים את דמיוני) כסוג של מנצחת על תזמורת סימפונית המורכבת מכל המילים של השפה העברית, שולטת בכל תו, בכל פראזה, כי ברגע שתו לא מכוון עד הסוף, ברגע שמילה לא מכוונת עד הסוף, אז כבר הכל נשמע קצת אחרת, אבל אצלה זה לא קורה.

במהלך השכלתי הספרותית, הדידקטית אבל בעיקר האוטו דידקטית, חשתי צורך לקרוא את רוב מה שצריך, את הספרים הקאנוניים, המאז’וריים, התקניים הגדולים של הספרות, אך יחד עם זאת פיתחתי אובססיה לקריאה חלופית, לספרים שגרמו לי לקרוא אותם אחרת,… המשך