מכללת ספיר

גל הטרור האחרון, או “האינתיפאדה השלישית” כפי שהיא נקראת על ידי מקורות לא מוסמכים, החל בחודש אוקטובר ומורכב מפיגועי טרור ברחבי המדינה. פיגועי הטרור מלחיצים את החברה הישראלית, גורמים לחרדות בקרב האזרחים ומפתחים פרנויות במרחבים הציבוריים השונים במדינה, ברחובות הערים, תחנות אוטובוס ואת הרכבים על הכבישים.

המצב הביטחוני ההיסטרי גורם לאזרחי המדינה לצאת ולנטרל במו ידיהם את המחבלים בעלי כלי הנשק, או בעזרת חפצים שונים שניתן להשיג. אך בנוסף לנטרול שמבצעים האזרחים וכוחות הביטחון במקרים אחדים, הם מצוידים גם בטלפון נייד עם מצלמה שתתעד את האירוע, ובעיקר תצלם את המחבל שרוע על האדמה, מנוטרל מנשקו ולעיתים גם מחייו.

החברה הישראלית החלה לשתף תמונות של מחבלים מנוטרלים, מנשק ומחייהם, ברשתות החברתיות השונות. תמונות אלו קיבלו את השם “תמונות סנאף” מכיוון שלרוב הן מציגות את מות המחבל הספציפי. התמונות מופצות ברשתות החברתיות ומגיעות ללוח העדכונים ברשת החברתית וכמעט לא ניתן להימנע מפרסומן.

גופה ברשת החברתית

לוח העדכונים של הרשת החברתית הפך להיות לוח תמונות של גופות ללא רוח חיים שרועות על האדמה, כאשר נשללת הבחירה מהאדם ברשת החברתית האם לראות את הגופה החדשה שנוטרלה, או לא. הרשת החברתית הפכה להיות למין “מודעת אבל” ללא שם ועם פרצוף מטושטש (אם יש לך מזל), או יותר נכון הודעת נקם חברתית.

סלבוי ז’יז’ק, סוציולוג סלובני, טען שבמאה ה-20 האנשים יכלו לעשות שינוי ולגעת בדברים הממשיים עצמם, אך כיום הדברים הופכים דווקא לווירטואליים. הציבור מקבל את הסיפוק מצפייה בסרטים או בחדשות. הדבר שמחזיק את החברה זה האיום. כל חברה משגשגת צריכה שיהיו לצידה אנשים שאין להם כלום – אנשים חסרי זכויות – ובזכות זאת החברה יכולה להצליח לשגשג.

סנאף יהודי ציוני

ניתן להבין… המשך

בחמשת העונות של “מאסטר שף” זכו ארבעה גברים לעומת שתי נשים. ב”הצילו! אני לא יודע לבשל” בהנחיית השף ניצן רז המאופיין בדיבור צבאי ומונוטוני שמזכיר מפקד מצטיין בצבא, זכה רן שריג. ב”משחקי השף” שלושה שפים גברים שימשו כשופטים. כל ההרכב מהווה ייצוג של העולם הקולינרי במדינת ישראל המלמד על האופי הגברי השורר בו. למעשה, חל מהפך בתפיסה התרבותית במטבחים, במסעדות ובתי קפה. בספרה הקולינרית הציבורית שציינתי, גברים הם אלו שבדרך כלל יהיו הדומיננטיים במטבח הן מבחינת מספרם והן מבחינת כוחם. התקשורת היא רק אמצעי לייצוג מאזן הכוחות הנ”ל. לכן החלטתי לראיין את עדי אלקיים (30), טבחית במקצועה. כרגע עובדת בקפה השכונתי “שניאור” ברחוב פינסקר בתל אביב. לפני כן היא עבדה במסעדות שף של יונתן רושפלד. אוכל זו האהבה שלה, והיא מנסה לפלס את דרכה בעולם הזה שלא תמיד מוכן לקבל אליו נשים.

“התחלתי את דרכי ב”הרברט סמואל” כטבחית. במהלך העבודה, כשיונתן רושפלד נכנס למטבח, כולם ניסו להוכיח את עצמם לידו. פעם אחת הוא החמיא לי על הצלחות (עיצוב הצלחת) ועל אופן הכנת הדגים. זו הייתה תחושה נפלאה. התקשרתי לספר למשפחה. בנוסף לכך, ישנה תחרותיות שבאה לידי ביטוי במי יותר טוב, מי יותר זריז, ומי מוציא את המנות הכי יפות”.

האם בעלי המסעדות יעדיפו גבר על פני אישה?

“איני מסכימה עם קביעה כל כך גורפת. לדעתי נוכחות של אישה במטבח היא הכרחית. התרומה של אישה היא רבה ומספקת איזון. כשהגעתי ל”הרברט סמואל” היינו רק שתי נשים במטבח מתוך אחד עשר גברים. זה היה כיף. היינו מעין המלכות של המטבח. לא נתנו לנו עבודות… המשך