סטודנטים במסלול כתיבה כותבים ביקורת תרבות

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

הוקם ומופעל על ידי הסטודנטים בחוג לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר

בּוּנָה

מאת אורית ימרה

מסע קטן ואת יכולה למצוא את הבית קרוב אלייך גם כשאת נמצאת ביבשת רחוקה

ריח של קפה. יכולתי להריח אותו ממרחקים, האף שלי הרי מומחה בענייני קפה. הרמתי את הראש, היישרתי מבט לאופק, ניסיתי להתעמק בריח המוכר. המוכר בבסטה סיפר לי שהפירות שלו הכי טובים בשוק. היה לו מבטא אסייתי, אבל האנגלית שלו הייתה טובה. אחרי חצי שנה בתאילנד אלה דברים שאת לומדת להעריך. בכל פעם שהייתי אצל מר שו הוא סיפר לי שוב שהפירות שלו הכי טובים וטריים.

"חדר משלי": מהילדות בחולון עד הדירה בשדרות

"מוכנה לכל תרחיש": אישה אחת בפיג'מה

"בשקט נוצר געגוע": שרשרת מגן דוד שנחתה במוסקבה

"גבול עושה מרחק": להרס אין מיקום על המפה

"את מקשיבה לי?" הוא שאל פתאום, ואני התנערתי.

"אני יכולה לשאול אותך שאלה?" שאלתי פתאום והתקרבתי. הוא היה די מופתע מהסודיות שהפגנתי והנהן לאות הסכמה, במבט כזה של "שפכי, תרגישי בנוח".

"הריח הזה, הריח של הקפה", אמרתי, "אני מריחה אותו כבר שבוע, אולי יותר, הוא בא אליי אפילו בשינה, לא משנה איפה אני, הוא רודף אותי. אף אחד לא יודע לומר לי מאיפה הוא, חושבים שאני הוזה, אבל אני יודעת שלא; זה ריח הקפה שאני מכירה, זה ריח הקפה של הבית שלי. איך יכול להיות שאני מריחה אותו כאן, רחוק כל כך מהבית?"

שו חייך, וסקר אותי במבט חם.

"אני לא משוגעת, נכון? אתה גם מריח את הריח הזה?" שאלתי. הוא צחקק.

"את לא משוגעת, את מתגעגעת", הוא ענה והחל לחתוך פירות.

"מה?" עניתי מבולבלת, אך הוא לא התייחס והמשיך לחתוך.

"מר שו?" התעקשתי, אך הוא עדיין לא התייחס.

"נראה לי שאני סיימתי פה. שמעתי שיש עוד מוכר פירות מעולה בהמשך השוק, אולי אספר לכולם עליו", אמרתי.

"היי, תעצרי", הוא קרא. ואני הסתובבתי אליו בחיוך ערמומי.  

"למה התכוונת? אתה מריח את הקפה או לא?" שאלתי. הוא הנהן וסימן לי בידיו, כאילו לומר "ככה-ככה". "מר שו, אתה רוצה לשגע אותי?" גערתי בו.

"ישראלית משוגעת", הוא צחקק. "אני מריח את הקפה, אבל לא כמוך. אצלך זה ריח של געגוע, הוא חזק יותר, הוא לא עוזב, הוא לא מרפה. אולי תלכי לשתות מהקפה המיוחד הזה באמת, תפיגי קצת את הגעגוע. הגברת של הקפה אוהבת לארח, במקום שממנו היא באה מכינים את הקפה הכי טוב" הוא אמר וקרץ לי, כמו מבין שהמקום שממנו היא באה הוא המקורות שלי.

"איפה היא? איך זה שאני מריחה אותו ככה, חזק?" שאלתי. הוא הצביע אל האופק: "בכיוון שאליו בהית קודם. שם היא נמצאת". "בהרים?!" שאלתי. שו הנהן, מרוצה. "ואם אלך לאיבוד?" "בגעגוע הביתה לפעמים הולכים לאיבוד", הוא אמר וחתך אננס.


"שו, אם כבר הפכת לפילוסוף, אולי תצטרף אליי אל ההרים, לחפש קפה של בית?", שאלתי, בחיוך של ילדה קטנה.

"אני לא יכול לעזוב את הבסטה שלי" הוא אמר. "אבל תלכי בעקבות הריח. את ישראלית, אתם תמיד מסתדרים".

"אם גם אתה מריח את הקפה, אולי גם בך יש געגוע?" שאלתי, בחיוך קטנטן.

"איך אני יכול להתגעגע למקום שאני לא מכיר?" הוא שאל וגיחך. "לך יש סיבה, אני סתם מריח אותו מדי פעם ונהנה".

"אין דבר כזה", אמרתי. "אם אתה מריח אותו, סימן שהקפה עשה במיוחד את הדרך עד אלייך. אתה היחיד שלא אמר לי שאני הוזה". הוא הביט בי מבולבל, כאילו הדברים שאמרתי גרמו לו לחשוב שוב.

"עכשיו את הפילוסופית?" הוא שאל.

"זה מידבק", אמרתי וקרצתי לו. "אני מבטיחה לך שלא טעמת קפה כזה מעולם, ואם הגברת הזאת באמת באה מהמקורות של הקפה הזה שהיא מכינה, אז תקשיב לי כשאני אומרת לך שאתה לא תתחרט שיצאת איתי לחיפוש אחר הבּוּנָה".

"המה?" הוא שאל.

"ככה אומרים קפה אצלי בבית, ככה קוראים לקפה שאני מריחה", הסברתי. "אבל אתה יכול לקרוא לו איך שתרצה". שו השתכנע. הבטחתי לו שאעזור לו עם הבסטה ברגע שנחזור, העיקר שנמצא את הקפה.

"אחרי שתשתי את הקפה, מה יהיה?" הוא שאל.

"אני אלגום ממנו, אעצום את העיניים, ארגיש את פולי הקפה, את הטעם האהוב, אתענג על הריח, ארגיש בטוחה. תעלה בי תחושה שתיקח אותי למחוזות רחוקים, אבל אז ארגיש שוב קצת בבית, אטעם מהבית ואסתכל על השמיים, אדמיין את סבתא שלי מוזגת קפה לספלי הקפה היפים שלה, ומחלקת לאורחים באהבה". נעצרתי פתאום כשדיברתי על סבתא שלי.

שו הניח עליי את ידו, כאילו אומר לי שהכול יהיה בסדר. בלי לומר כלום הוא אמר הרבה. הרגשתי שאני יכולה לסמוך עליו בעיניים עצומות, אולי כי זו הייתה הברירה היחידה שלי, אבל אולי גם כי העיניים החמות שלו שידרו לי את זה.

מבט אל ההרים| צילום:טלאור צ'קול
מבט אל ההרים| צילום:טלאור צ'קול

"לכי תדעי, אולי בחיפוש אחר הקפה מעבר להרים תגיעי גם הביתה". הבטנו באופק ופתאום עלה שובל של ריח קפה, כאילו מקדם את פנינו במסע.