להרוג את המלאך: יומן חלומות מימי הקורונה

מאת:דפנה בן צבי | אבישי יפרח | בתיה ויזנר | עדן חצבני | שלומית מסינג
שתפו

בתחילת מאי קראו הסטודנטים את המסה של וירג'יניה וולף "מקצועות לנשים", שבה היא מספרת על התנסויותיה כאשה כותבת, ובעיקר מתארת שני מכשולים שבהם נתקלה בכתיבה. את הראשון היא מכנה "המלאך בבית" – "היא זו שנהגה להתייצב ביני לבין הנייר שלי בכל פעם שכתבתי" (וולף, "מות העש", עמוד 205). וכך היא מתארת את המלאך שלה: "סימפתית ללא גבול, מקסימה ביותר. נקייה מכל שמץ של אנוכיות. היא הצטיינה באומנויות הקשות של חיי המשפחה. היא הקריבה את עצמה דבר מדי יום ביומו" (שם). על מנת לשרוד ככותבת, מספרת וולף, היא נאלצה להרוג אותה: "פניתי אליה בכעס ותפסתי בגרונה. עשיתי כמיטב יכולתי להרוג אותה. ההצדקה שלי, אילו הייתי מגיעה לבית המשפט, היתה שפעלתי מתוך הגנה עצמית. אילולא הרגתי אותה, היא היתה הורגת אותי. היתה עוקרת את לבי מכתיבתי" (שם).

הסטודנטים התבקשו לכתוב על המלאך הפרטי שלהם, זה שעומד בינם לבין עצמם, ומונע מהם לממש יכולות, רצונות, פנטזיות. לא כולם בחרו להרוג אותו, אבל בעצם הכתיבה עליו הם הצליחו, במובן עמוק ומשמעותי, להתגבר עליו. (דפנה בן-צבי)

 

להתיידד עם המלאך \ אבישי יפרח

המלאך שלי הופיע מבלי להודיע, אנחנו מכירים כבר 14 שנה. הוא הגיע בהפתעה, כשהיינו – אני והמלאך שלי, צעירים, אני עוד הייתי על מדים. בהתחלה הוא גרם לי להקיא ואחר כך לרדת במשקל. ניסיתי להילחם בו, כלום לא עזר. נתתי לו כדורים ותרופות, הוא התעצבן והתחיל לצעוק, לשאול שאלות, אמר שאני מנסה לסלק אותו; בגלל שהוא נפגע, הוא גם פגע, פגע לי בבטן הקטנה, החליט מה אני יכול לאכול, המלאך שלי ידע שאני אוהב כרוב ותמיד כשאכלתי כרוב הוא היה משתולל ומכאיב לי עד שפשוט הפסקתי.

שנה אחרי ההיכרות החלטנו – אני והמלאך שלי – לטוס לחופשה קצרה באמריקה, אבל השינוי והאווירה החדשה עשו לו טוב, והחופשה התארכה. היינו בחופש, היה רגוע, הכרנו תרבות חדשה, הלכנו לאיבוד בניו יורק הגדולה, נשמנו אוויר קריר במרחבים של אטלנטה ושחינו בים הכחול של לוס אנג׳לס.

אחרי שש שנים שנינו חזרנו לעיר הילדות שלי, דימונה. הנחיתה לא הייתה הכי רכה, ואחרי כמה חודשים המלאך שלי חזר להציק ולהגיד לי שהוא פה, חי וקיים. החלטתי שאני יוצא למלחמה והפעם אני תוקף אותו, שיידע מי הבוס פה. הרופא עם החלוק הלבן חתך אותו וניקה את כל הבסיס הרע שהיה, ומאז אנחנו חיים יחד פחות או יותר בשלום. לרוב, המלאך שלי לא נראה. אבל מדי פעם הרופא שולח אותי לצלם אותו, לבדוק אם הוא השתנה. ואז אפשר לראות אותו עוטה גלימה שחורה ארוכה, צבעו אדום, עיניו מלוכסנות ומעליהן ריסים קטנים. הוא מחייך למצלמה חיוך לא ברור, לפעמים החיוך שלו נראה מתוק ולפעמים מרושע.

אמנם הוא לרוב המלאך שלי הפריע לי בחיים, אבל אני חייב לומר שבזכותו הכרתי אנשים עם סיפורים מרגשים, המלאך שלי לימד אותי לעבור מכשולים ולשרוד כאבים, ולהבין שהחיים יותר חזקים. בזכותו גם קיבלתי כספים והקלות. המלאך לימד אותי לאכול יותר בריא ולדאוג לעצמי. יש לי דיל איתו: פעם בשמונה שבועות אני מפנה לו יום רק בשבילו, משקה אותו בחומר מיוחד, ככה יחסנו נשמרים בראים; הוא בשלו אני בשלי, חיים ביחד חיים רגועים, משמחים, ולפעמים קצת כאובים. בסך הכל אני והמלאך שלי חברים טובים, אני הרי יודע: המלאך שלי הוא שלי לכל החיים.

יהלומים בערימת אשפה: יומן זכרונות מימי הבידוד

מזרקה של מלאך בניו יורק
הלכנו לאיבוד בניו יורק הגדולה | צילום: Barry Gray

המלאך שלי הוא הזכרונות שלי \ שלומית מסינג

המלאך בבית שלי הוא הזכרונות שלי. הקול שלי הוא הזיכרונות שלי. אני זוכרת הרבה דברים מן העבר, אבל במבולבל.

אני זוכרת את הצגת התיאטרון שעשיתי עם אמא על הספר "מר קרש וגברת מערוך". זה היה באחד מימי חנוכה, הייתי בת ארבע. אבא צילם אותנו. הייתי מאושרת. לא ידעתי ששנה אחר-כך כבר לא אראה יותר את אמא במציאות.

אמא אהבה מוסיקה, תיאטרון, ספרים. היתה לה סבלנות. היא ציירה ודיברה ארבע שפות: עברית, אנגלית, ערבית וצרפתית.

אמא הייתה בת 46 כשנפטרה מסרטן. הייתי ילדה בת חמש וחצי, לא הבנתי כלום.

המלאך בבית בשבילי הוא הזיכרון שלי. חזרתי הביתה בתקופת הקורונה וכל זכרונות הילדות באים חזרה לקראתי. אני הורגת המלאך שלי באמצעות חשיבה על עשייה, אני חושבת מה אני צריכה לעשות בכל יום כדי לא לשקוע בזיכרונות שיכולים להעציב אותי. הזיכרונות שלי לא מונעים ממני לכתוב, אלא מפתחים את הכתיבה שלי. הזיכרון על מותה של אמי מעציב אותי. לא גדלתי איתה, מותה והיעדרה חרוטים בזכרוני. לפעמים לכתוב את הזיכרון עוזר לי להרגיע את הרגשות שלי.

 

הקול בראש \ עדן חצבני

יש לי קול בראש שלא נותן לי מנוח,

הוא גורם לי בכל פעם לנסות ולברוח.

כשאני יושבת בכיתה, מנסה להקשיב לשיעור,

הוא צועק לי לצאת החוצה, אולי יהיה שם בידור!

הוא מקשה עלי ללמוד, מקשה עלי אפילו לשבת,

חוסר דאגות- זה מה שאני אוהבת.

אני מנסה להשתנות, בכל ליבי

אבל הקול הזה כל הזמן מהדהד בי.

 

חירות ההזיה והדמיון: יומן חלומות מימי הקורונה

זיקוקי דינור
הוא צועק לי לצאת החוצה, אולי יהיה שם בידור! | צילום: Andrew Steinle

מחסום \ בתיה ויזנר

מחסום, שער צהוב, תמרור עצור:

לא לצאת, לא לעבור.

תישארי בפינה, מוגנת,

למה לך לחצות את הגבול?

הישארי מאחורי הגדר,

בפנים את בטוחה,

לא משנה אם את מאושרת.

העיקר שאת קיימת, זוכרת?

הכל אפור, לא ברור,

בחוץ טמון מלכוד,

את עלולה ללכת לאיבוד.

 

מחסום, שער צהוב, עוצרת:

נושמת,

מקשיבה עמוק, נזכרת:

יש לי אותי,

חזקה ומבוצרת,

המחסום מתרומם,

אני עוברת.

אישה מסמנת עצור עם היד
מחסום, שער צהוב, תמרור עצור | צילום: ROSIKA VOERMANS

שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות