חירות ההזיה והדמיון: יומן חלומות מימי הקורונה

מאת:דפנה בן צבי | מאי אבו קראמה | עדן חצבני | אבישי יפרח | מעיין בורוכוב
שתפו

שבוע אחרון של אפריל – הממשלה מחריפה את התקנות לשעת חירום. חנויות נסגרות, תנועת הרכבות נפסקת לחלוטין, היציאה למרחבים הציבוריים מוגבלת עוד יותר. מה נותר אפוא לעשות, כשהמציאות כה חונקת, כולאת אותנו בין ארבעה קירות? נדמה כי זה הזמן להשתמש בכושר היחידי המורד במציאות, המשוחרר ממגבלותיה ומכבליה, הרי הוא הדמיון. "רק הדמיון מראה לי מה שעשוי להיות ודי בכך כדי להתיר במשהו את החרם הנורא. ואף די בכך כדי שאתמסר לו לדמיון בלא חשש שמא אשגה", כותב ברטון (המניפסטים של הסוריאליזם, עמוד 20). החרם הוא החרם שמטילה המציאות על אמיתות נשכחות, החומקות מהזיכרון התבוני, אמיתות שאותן מזכירים לנו ההזיה והפנטזיה. בהקשר הזה מעיד פרויד על האמת המגולמת בהזיה – בהזיה בהקיץ, כמו גם בהזיותיהם של מי שהתנתקו מהמציאות אל עבר השיגעון: "בשיגעון יש לא רק שיטה, שהמשורר כבר הכיר בה, אלא כלולה בו גם פיסת אמת היסטורית."
בשבוע זה נקראו הסטודנטים ללכת בעקבות חירות ההזיה והדמיון, ולתאר את המרחבים שנפתחו בפניהם. (דפנה בן-צבי)

 

ים של פרחים \ מאי אבו קראמה

שלום יומני, אתמול חלמתי, אבל רק עכשיו אני כותבת, כי אנחנו בחודש הרמדאן ולא הספקתי. אתמול בלילה חלמתי חלום ישן, שחלמתי לפני כשבע שנים, כשהייתי בת 15.
הוא היה חלום קצר מאוד. חלמתי שאני יושבת בסירה ומולי שמים ורודים, המים תחתי שקופים, צבעם סגול בהיר. יש בהם המון חרוזי פנינה ואני יכולה לראות פרחים ארוכים וצבעוניים. לים יש ריח פרחים, וחשבתי שאני בגן עדן. זה היה יפה מאוד.
אני לא רוצה להתעורר מהחלום היפה הזה. אני רוצה להגיע לאי שיש בו הרבה עצי דקל, האי אליו אני מנסה להגיע כבר שבע שנים, אבל לא מצליחה.
התעוררתי מהחלום. ניסיתי לעצום את העיניים כדי לחזור לחלום אבל לא הצלחתי. אני מקווה שאחלום שוב יום אחד את החלום, ואגיע לאי.

פרחים
אני יכולה לראות פרחים ארוכים וצבעוניים. צילום: Leslie Pujiono

בלילה שוב הלכתי \ עדן חצבני

בלילה שוב הלכתי על גג רעפים,
רוח קרה, עלים מתעופפים.
מביטה למטה, השטח פנוי,
לפתע קופצת, כל גופי רפוי.
אני נוחתת, עוד רגע זה נגמר,
מתעוררת בקפיצה,
עוד סיוט עבר.

 

יהלומים בערימת אשפה: יומן זכרונות מימי הבידוד

 

הוא בא אלי \ עדן חצבני

הוא בא אלי,
בריא יותר מאי פעם
חזק, צוחק, רואה.
גם הביט בי עם חיוך שובה.
ניהלנו שיחות,
הוא סיפר לי בדיחות,
הצטערתי שזה נמשך רק כמה דקות.
זה הרגיש כל כך אמיתי,
לא רציתי שיעירו אותי.
אז צלצל השעון המעורר,
והחלום נגמר ולא חזר יותר.

שעון כיס עתיק
זה הרגיש כל כך אמיתי, לא רציתי שיעירו אותי. צילום: Carol Kramberger

החירות לחלום \ אבישי יפרח

אביב הגיע פסח בא… פסח כבר פה ונראה שהאביב מאחר, אולי גם הוא בהסגר, כמוני?
לא זוכר מתי הייתי גוף חופשי, לצאת לאן ומתי שבא לי. רק געגועים עולים בי. בדרך כלל בתקופה זו של פסח אני מטייל, רואה נופים, נוסע בדרכים. אני מתגעגע לכנרת, למים הכחולים ולגלים השקטים. דווקא עכשיו כשהיא מלאה אני לא יכול לראות אותה. אולי עד שאגיע אליה היא כבר תתרוקן שוב.
מהכנרת אני נוסע תמיד לירושלים. איזה כיף להיות בירושלים בתקופת החגים! אנשים מסתובבים ברחובות, שמש חמימה מאירה את העיר העתיקה, ריח זיכרון באוויר על איך היינו עבדים ועתה חופשיים.
אבל היום אני לא חופשי, אין לי חירות. יש לי 100 מטרים. אני יושב בפיג׳מה שחורה, כוס קפה בידי וחולם. לאן אסע אחרי שייגמר הסגר? את מי אפגוש? מה אטעם? אילו בגדים אלבש?
עקיצה קלה ברגל מעירה אותי מהחלום ומחזירה אותי.
למרות הכל, אני עדיין חופשי – את החלום אף אחד לא יכול לקחת לי!

חלון לים התיכון
חלון לים התיכון. צילום: Robert Zajc

חלום בהקיץ \ מעיין בורוכוב

אני חולמת לחזור למרחבים,
להסתכל בשלווה על הכוכבים,
לשוטט בדרכים,
במקומות פתוחים.
אני חולמת להסתובב עם שרוואל רחב,
לסחוב את הדברים שלי על הגב.
להרגיש במאה אחוז שאני במקום הנכון,
ולראות את הזריחות והשקיעות מהים התיכון.


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות