יהלומים בערימת אשפה: יומן זכרונות מימי הבידוד

מאת:דפנה בן צבי | אבישי יפרח | שלומית מסינג | מאי אבו קארמה | מעיין בורוכוב | עדן חצבני | אברר אבו-סוכות
שתפו

יומן וכובע מונחים על ספסל
ימים של בידוד. צילום: Sue Anna Joe

אפריל-מאי 2020, ימים של בידוד. שישה סטודנטים מהמחלקה לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר, מתעדים את חיי היום יום שלהם, שהשתנו ברגע, ביומן. הם שוהים במקומות שונים – שלומית חזרה לבית אביה, בקרית אונו. אברר שוהה עם בני משפחתה בביתה שברהט. עדן חזרה לבית ההורים בחולון, שם שהתה עם ששת אחיה. מעיין היתה עם אחותה, אמה ובן זוגה בכפר אורנים. אבישי נמצא בדימונה, עם אביו, אחיו ובת זוגו, שבתקופת הקורונה הפכה להיות אשתו. מאי נמצאת בביתה שברהט, עם בעלה ושני ילדיה הקטנים.

הם כותבים מזוויות שונות, מתמקדים במאורעות הגוף והנפש, במציאות ובחלום, בקשיים, בעצב, אך גם בשמחה שמולידה השגרה החדשה. הם מתעדים, ותוך כדי כך מטאטאים פנימה "כמה חומרים תועים", כדברי וירג'יניה וולף (וולף, חירות של רגע, פרקי יומן, עמוד 95), שהם "היהלומים בערימת האשפה" (שם). ייתכן שבכתיבה מסוג אחר, מחושבת יותר, חומרים תועים אלו היו נשארים בחוץ. וזהו אחד היתרונות של הכתיבה היומנית: היא מאפשרת להפוך את הקש של חיי היומיום לזהב. (דפנה בן צבי)

הגוף מדבר \ אבישי יפרח

מה, כבר בוקר? איך אני כבר ער? עד לא מזמן צלצול שעון העיר אותי מוקדם, לאן הוא נעלם? אוי, אני מרגיש שהשרירים שלי תפוסים, אבל לא שיחקתי כדורגל כבר הרבה זמן. למה הם תפוסים? עוד משהו לא ברור: כשאני יוצא החוצה, מכסים לי את הפה עם מין בד, זה מציק כי כשאני מוציא את הקצת האוויר שאני מצליח לנשום, אדים מכסים לי את המשקפיים. ועכשיו אני שם לב שכבר אביב, בכלל לא קר בחוץ, אבל רוב היום הידיים שלי עוטות כפפות כחולות. ובכלל, למה רוב היום אני בבית? יושב, שוכב, הולך למטבח, חוזר למיטה, משם לספה, אחר כך יוצא, אבל רק לגינה, רואה את הרכב שלי ואומר לעצמי, ואי כמה זמן לא נהגתי! רגע, לאן מכנסי הג׳ינס שלי נעלמו? למה אני כל היום לבוש טרנינג? אני נזכר עכשיו בריח המתקתק שהרחתי על הצוואר שלי, זה היה סימן בשבילי שאני עומד לפגוש אנשים, אבל הריח נעלם ובמקומו אני מריח כל הזמן רק ריח אלכוהולי, שמזכיר לי בית חולים.

בוקר טוב לגוף \ שלומית מסינג

9.4

התעוררתי מוקדם, הגוף שלי רוצה להשתחרר מהמיטה. בדרך כלל מתחשק לי להישאר במיטה עוד, אבל הבוקר הגוף שלי מתגעגע לצאת, לטייל בחוץ, בפארק, בטבע, אפילו סתם לטייל ברחוב. הגוף שלי רוצה להרגיש אהבה וחיבוק, ולא רק מאבא.

13.4

בוקר טוב לגוף שהתעורר משנתו. היום הוא התעורר קצת כואב, שוב הראש מציק, כנראה בגלל המחשבות המטרידות: כמה זמן יימשך ההסגר? מתי אלך שוב לחדר כושר? מתי אוכל לפגוש חברים? אז כדי שהגוף יפסיק לכאוב, דאגתי לו היום: בבוקר אכלתי מצה ברייט מקישואים ובצהריים קציצות עם כרובית ובשר ותוספת של אורז שאבא ואני הכנו יום לפני. אחר כך הלכתי לעשות סיבוב מאה מטר בפארק ליד הבית – טיילו בו הרבה אנשים, לכולם קשה להיות בבית – והגוף הרגיש יותר רענן. כשחזרתי הבית שמעתי מוסיקה שבאה מבחוץ, והגוף התנועע ורקד.

15.4

יום שקט. שמעתי רק צלילי ההקשה שלי על המקלדת, את המבזקים בטלוויזיה ואת צלצול הטלפון. בשקט הזה הספקתי ללמוד ולסיים שליש מעבודת הפרו"ס שלי. אני מתגעגעת לשמוע את החברים שלי צוחקים על דברים שטותיים, מזל שיש בעולם טלפונים. אני שומעת עכשיו את אבא במטבח, שומעת את רעשי האכילה שלי בזמן שאני כותבת את היומן ואוכלת, שומעת את הרגל שלי מתנדנדת בלי מנוח ורוצה רק לחזור לשגרה. אני שומעת את אבא מסיים את העניינים במטבח והולך לעבר חדר העבודה שלו.

 

איש הולך בחניה ריקה
העולם כאילו עוצר מלכת | צילום: Gergely Végh

טעם של אושר \ מאי אבו קארמה

התעוררתי הבוקר בשעה 9 וחצי, עייפה מאוד, כי אתמול עשיתי ניקיון יסודי בבית, סידרתי בגדים, שטפתי רצפה, ניקיתי המקרר כי מוחמד בני שפך עליו מיץ. אחר כך הכנתי ארוחת בוקר מהירה, טיגנתי ביצים עם שמן זית, ושמתי שמנת בצלחת.

בצהריים בישלתי מקלובה – מאכל ערבי של בשר עם ירקות מטוגנים ואורז. אתם יכולים להוסיף לאורז גרגירי חומוס ותירס, זה ממש טעים… הכנתי גם סלט מיונז עם תירס, גמבה ומלפפון חמוץ, ובישלתי מרק יוגורט. תוך כדי הבישול נזכרתי שכשהייתי בת עשר אמא הכינה לנו מקלובה אחרי שאחי – שנפצע כשנפל מסוס – שוחרר מבית חולים. אני זוכרת את הטעם של המקלובה, בשבילי זה טעם של האושר שהתפשט בבית.

דברים שאני שומעת \ מעיין בורוכוב

אני שומעת את הסגר, הוא עומד לבוא.

זוחל לאט לאט, עוד לא יוצא מהמחבוא.

אומרים שלא צריך לדאוג,

עוד מעט זה ייגמר.

אבל מי יודע מה כאן יישאר.

 

אני שומעת איך הכל נסגר, שומעת פקודות,

שומעת שעוד שנייה הצבא יפטרל ברחובות,

יעצרו אנשים שיצאו לפארקים, לחנויות,

לא מבינה איך דבר כזה יכול לקרות…

 

אני שומעת חוסר ודאות,

פחד וחוסר בהירות.

הסגר כבר כאן, היו סימנים.

וכשאני שואלת מתי ייגמר,

כבר לא עונים.

 

תבלינים בשוק
ריח של בית | צילום: Csaba Moldovan

שמחה בבטן \ מעיין בורוכוב

12.4

קמתי בלי אנרגיות. בצהריים התחלתי להכין עבודת מקרמה וסיימתי אותה בערב. הרגשתי את שרירי הידיים, שעבדו במשך כל היום. בערב הרשיתי לעצמי לאכול צ'יפס מטוגן בשמן, דבר שלא קורה הרבה אצלנו בבית. הוא היה כל כך טעים! כל ביס נתן לי תחושה טובה. חוסר האנרגיה שליווה אותי לאורך כל היום חלף, הרגשתי שמחה בבטן.

13.4

כבר יותר משבוע שאני לא מרגישה טוב. התעוררתי הבוקר עם בחילה, ירדתי למטבח ושתיתי תה עם לימון. אחר כך ראיתי טלוויזיה בסלון, ואז הסתובבתי בין חדרי הבית והגינה אבל לא יצאתי לרחוב, אין לי סיבה ללכת לשום מקום ואין לי כוח להתאמן או לתרגל יוגה. בערב אכלתי סלט ירקות טרי עם לחמנייה כשרה לפסח שעשויה מתפוחי אדמה. היא היתה טרייה וכל כך נימוחה עד שהייתי חייבת לאכול ממנה עוד. את החצי השני אכלתי עם ריבת תותים. השילוב היה לי כל כך טעים! הרגשתי מפוצצת ושמחה.

הפסטה של אמא \ עדן חצבני

אני מתעוררת,

בבית שירים שמחים של לירן דנינו, אמיר דדון,

שמדבר על להאמין, לראות שטוב, לבחור נכון.

לפני שאני מספיקה לקום, לצחצח שיניים,

ריח של פסטת שמנת פטריות עולה בנחיריים.

זו הפסטה שאמא מכינה, בדרך כלל לצהרים.

הריח הזה מנחם אותי בכל פעם,

מזכיר לי את טיולי הצופים,

כשחזרתי הביתה לאותו הטעם

ואיך אחרי שבועיים של בסיס,

התענגתי בבית מכל ביס!

הגוף שלי עייף \ עדן חצבני

היום כאבו לי העיניים,

מרוב שעות מסכים אזדקק למשקפיים…

השגרה התהפכה כולה,

אין ליום סוף, אין לו התחלה,

אני פוקחת ת'עיניים,

כבר שלוש בצהריים!

הגוף עייף מחוסר תזוזה,

מרחף מהספה למיטה – ובחזרה,

מרגיש מוזנח, כבד,

את שמחת החיים מאבד.

כמה ימים של ספורט,

עם משקולות וגומיות

החזירו לו מעט כושר,

אבל מה עם קצת שמחה ואושר?

מזל שבמשפחה שלנו מותר להתחבק,

כי אצלנו מבינים שהיעדר מגע

יותר מפחיד מאשר להידבק!

 

טלוויזיה
לשרוף את הזמן, לשרוף לשרוף | צילום: Oliver Gruener

ערב שישי \ אברר אבו-סוכות

יום שישי. הכנו בבית מקלובה, אורז עם ירקות ועוף, נדמה לי שזה המאכל הכי מפורסם אצל הערבים. הכנו גם סלט ירקות וסלט יוגורט עם תירס ומלפפון. בערב המשפחה הקטנה שלי – אמא, שני האחים שלי, אחותי ואני – ישבה ליד השולחן לאכול. לקינוח הגשתי לכולם עוגת תפוזים שאפיתי והתיישבו לראות טלוויזיה. הרגשתי בנוח עם בני המשפחה, שמחתי שכולנו בריאים, אבל היה לי גם עצוב, כי לא כל האחים שלי כאן, כל אחד נמצא בבית שלו, עם המשפחה הקטנה שלו. אבל מזמן לא ישבנו סתם ככה מול הטלוויזיה ודיברנו, והיה כיף.


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות