בית זה מקום שבו אני יכולה ללכת עירומה, מכל הבחינות. זה מקום שלא שופט אותי, שרואה אותי כמו שאני (את הגרעין שלי, את הלב שלי) ולא מפחד מזה. מקום שבכל פעם שאני יוצאת ממנו, אני רק רוצה לחזור אליו
שש וחצי, אני מתעוררת מהרעש של השעון וחוזרת לנמנם לעוד כמה דקות. מצחצחת שיניים מתוך שינה, מרתיחה מים לקפה ומגלה שנגמר החלב. שש וחצי בבאר שבע זאת שעה קרה, מזל שאני לובשת פיג'מת חורף. אני יורדת למכולת להביא חלב ומתבאסת שלא גרבתי גם גרביים בתוך הכפכפים המנומרים, שלא ממש מחממים אותי. אני חוזרת לשתות קפה, ביום הראשון בדירה הראשונה שלי. החלטתי באותו יום: המקום הזה יהפוך להיות שלי. המקום הזה, עם התמונות של המדבר, המכולת השכונתית, הספה מהבית של ההורים והמיטה הכי נוחה בעולם. אחרי כמה שבועות כבר הכרתי את רוב המוכרים במכולת, את השכנים (המקסימים) ואת כל הברים באזור. בשלב הזה אני כבר מרגישה מספיק בנוח כדי להזמין את כל החברים לחנוכת בית. קוד לבוש: פיג'מה.
"חדר משלי": מהילדות בחולון עד הדירה בשדרות
"בשקט נוצר געגוע": שרשרת מגן דוד שנחתה במוסקבה
"בּוּנָה": למצוא את אתיופיה בתאילנד
"גבול עושה מרחק": להרס אין מיקום על המפה
בעיירה שגדלתי בה זה קוד הלבוש המקובל ליציאה מהבית. למשל, אם קמתי בבוקר בפיג'מה שישנתי איתה ואני צריכה ללכת לסופר, אני אחליף כמובן לפיג'מה היפה – אין לי פרצוף להראות את עצמי בסופר בלי פיג'מה מכובדת; והיא חייבת להיות סט. לא יעלה על הדעת לערבב מכנסיים מהסט הוורוד עם חולצה מהסט של מיקי מאוס. סייל סוף עונה ב"דלתא" היה החג האהוב עלינו, שבו אפשר להתפנק בבני המלוכה של הפיג'מות: הדפסים מיוחדים, בד נושם, או חלוק פיג'מה להשלמת הלוּק.
בשנים האחרונות הפיג'מה מככבת אצלי ביום-יום כמקובל, אבל התמכרתי לשינה בעירום; העור הנקי נוגע בסדין ומרגיש כל קמט, מחכה לקבל את המחר. משהו בקבלה של העירום, הפשטות, הקדמוניות שלנו, מתפרש במוח כתחושת ביטחון שמאפשרת לשים את הראש, להירדם בשקט. בו-זמנית, הפיג'מות משתלטות בארון על עוד מדף ונשארות פריט הלבוש האהוב עליי.
ומזל שכך. כי ההתמכרות שלי לשינה בעירום נגדעה ביום ההוא, כשקמתי בשש וחצי בבוקר, לא לבושה בדבר מלבד תחתונים, והייתי צריכה לרדת שלוש קומות ולרוץ למקלט השכונתי תוך פחות מדקה. באותו יום קיבלתי החלטה תובענית וקשה: לחזור לישון בפיג'מה. אחרי ימים של ריצות למקלט בשעות לא שעות כבר הכרתי את אופנת הלילה של כל השכנים. אותי לא יתפסו לא מוכנה, גם לא החמאס. סידרתי את כל הסטים מחדש: קיץ מקדימה, חורף זמין, והזמנה של עוד כמה מהאינטרנט להרמת מצב הרוח. אני מוכנה לכל תרחיש.
ההתמכרות לשינה בעירום התחלפה בהינד עפעף בהתמכרות לחרדה. אני הולכת לעבודה בטרנינג, מגיעה הביתה לסט החדש וחוזר חלילה. הפיג'מה נהפכה לעור שני. ביקשתי את המוגנות ההיא, את הביטחון; רציתי לקחת את הבית איתי בכל פעם שיצאתי ממנו. ביקשתי להשיב לעצמי כל מה שנלקח ממני באזעקה ההיא בשש וחצי בבוקר. אני מוכנה לכל תרחיש.
לילה אחד, כעבור כמה שבועות, חזרתי לישון בעירום. הגעגוע גבר על החרדה. חמש בבוקר: אזעקה. אני כבר מורגלת לרוץ במהירות שיא, אבל מבינה שאני לא יכולה לצאת ככה. זורקת עליי מהר שמלה שבמזל הייתה מונחת על כיסא הבושה של החדר ורצה למטה. בקומה השנייה השמלה מסתבכת ברגליים, ואני נופלת כמה מדרגות. ממשיכה לרוץ, ובדלת המקלט שומעת בום אדיר. הקרקע רועדת ונדמה שהיא הולכת לבלוע את כולנו. אנחנו רצים בטירוף למטה ועולים אחרי כמה דקות. הייתה נפילה בשכונה שלידנו. שמלה מטומטמת. אחת-אפס לפיג'מה.
ההחלטה התקבלה: הפיג'מות נשארות. הן השריון. הן הבית. החזרה לשגרה אילצה אותי להתלבש רגיל, אבל הרגלים זה דבר עיקש, ומצאתי את עצמי, כמה חודשים אחרי תחילת המלחמה הארורה, הולכת בטיילת של תל אביב ביום שבת בבוקר, בפיג'מה. לקחתי חדר ליד הים, להתאוורר קצת, ורציתי לצאת לקפה של הבוקר בים. אז החלפתי לפיג'מה מכובדת יותר ליציאה, הכנתי קפה והתחלתי לצעוד לים. בהתחלה חשבתי שהמבטים הננעצים בי הם מפני שאני הולכת לבד בחוף, או שמישהו מנסה להתחיל איתי. ואז פגשתי במקרה חברה, ועוד לפני החיבוק היא צחקה עליי שיצאתי לטיילת בתל אביב עם פיג'מה. אפילו לא שמתי לב. אמרתי לה שככה אני מרגישה בבית. אזעקה. פניקה בחוף, כל כך הרבה אנשים רצים לכיוונים שונים. אני מכירה חניון תת-קרקעי קרוב ומכווינה אותם לחצות את הכביש לשם, מביאה מים ללחוצים, שולחת הודעה למשפחה שהכול בסדר. כעבור כמה דקות אנשים מתחילים להתפנות מהחניון. אנשים בבגדי ריצה, בבגדי ים, בבגדים יפים מהחגיגות של אתמול. ואישה אחת בפיג'מה. מוכנה לכל תרחיש.
