לראשונה בחיי הגשתי תביעה לדמי אבטלה. סיבת הפנייה הייתה הוצאה לחל"ת בעקבות משבר הקורונה (לא בחרתי לצאת לחל"ת, נכפה עליי שלא מרצוני, על כן המשפט סביל). כמו רבים אחרים, כמיליון אזרחים, ניסיתי במשך כמה ימים להירשם באתר שירות התעסוקה הישראלי (כי זהו השלב המקדים בתהליך), אך האתר קרס מעומסים חריגים. לבסוף הוצעה חלופה ונרשמתי באמצעות טופס הצהרה. אחרי שנשלחה אליי הודעה בגין רישום בלשכת התעסוקה יכולתי להמשיך הלאה אל הדבר המהותי – מילוי תביעה מקוונת באתר המוסד לביטוח לאומי.
לפני שניגשתי למלאכה תהיתי מה הסיכויים שאקבל אבטלה. בכל הנוגע לניכויי חובה, פנסיות, קופות גמל ומיסים, מרחף לו מעל ענן אפור וגדול של סימני שאלה. חבל שמשרד החינוך לא משלב שיעורי כלכלה בתכנית הליבה, כמקצוע חובה בבתי הספר. בהשוואה לשיעורי כלכלת-בית, בהם למדנו לבשל ספגטי ברוטב עגבניות, הסבר בסיסי על התנהלות כלכלית היה מועיל יותר להמשך החיים הבוגרים.
ההנחיות באתר המוסד לביטוח לאומי עוד לא היו מגובשות ומסודרות כפי שהן היום אז רפרפתי על הודעות בקבוצות ווטסאפ של צעירים ופוסטים בדף הפייסבוק של "התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית". אחרי עיבוד של ים-המידע הבנתי שביטוח לאומי יקל בדרישות ויאפשר תביעה גם למי שעבדה רק שישה חודשים רצופים (בשגרה, דרישת המינימום לתביעה היא 12 חודשי עבודה רצופים). אמנם לא הרווחתי סכומי עתק אבל למה לא לנסות לדלות כמה שקלים? ממילא הם מנוכים כל חודש ונאגרים להם באיזה חור שחור של המוסד.
התחלתי למלא את התביעה. התבקשתי לחזור שנה וחצי אחורה בזמן ולספק 12 תלושי שכר או אישורי עבודה. על האישורים מעולם לא שמעתי וגם לא עלה בדעתי שאצליח להשיג אותם תוך כמה שעות. למזלי את תלושי השכר מעבודות קודמות, תייקתי וניילנתי כך שהם נמצאו די מהר והיה עלי רק לצלם אותם או לסרוק. הזנתי נתונים במערכת הממוחשבת אבל אחרי מילוי המעסיק הרביעי הוגבלתי. הג'וב הראשון עם מעבר מגוריי לבאר שבע נותר בחוץ, לפחות לעת עתה. זה היה ג'וב של שישי-שבת בשדה תימן, בפאתי העיר, במנחת מטוסים קלים בו בוצעו גם צניחות חופשיות.
תפקידי בכוח, לצד אחי רועי, היה עריכת סרטוני וידאו של הצונחים. צילומים אלו היו תוספת (כספית) מומלצת (בחום) לחבילת הצניחה הבסיסית, שגם ככה הרקיעה שחקים. עמדו שתי אפשרויות בפני המתאבד המתחיל: צילום עצמי שמצלם מדריך הצניחה המחובר לצונח בצניחת היכרות (טנדם) או צילום של צלם חיצוני הקופץ מהמטוס במקביל אליהם, כך שאף רגע מחוויית הצניחה לא יישאר מחוץ לעדשת המצלמה.
בימים אלו מדברים הרבה על קריסה כלכלית, צניחה מסוג אחר. עד כה, לא תליתי תקוות בחסדי המוסד לביטוח לאומי. השתדלתי לחסוך מעת לעת לשעת צרה. אפילו כשעבדתי במשרה חלקית הצלחתי לחסוך במקביל לשכירות של דירת יחיד. מזה שנים שאחי הגדול מכנה אותי "יד הברזל", על שום אורח חיים חסכני ומינימליסטי. אורח חיים איטי שמסתפק במועט ונמנע מרכישות שלא לצורך. חיי מותרות ותפנוקים זה נחמד אבל במידה.
המוסד לביטוח לאומי לא משחק במשחק סכום אפס, הוא מסתמך על הכנסותיי הקודמות לצורך חישוב הזכאות. בשנה וחצי האחרונות עבדתי לרוב בעבודות מזדמנות וקטועות, אני לא ממש בונה על דמי האבטלה או צופה לזכייה בפיס, החישוב יחסי. תכלס כל שקל עודף יהיה בונוס. בירוקרטיה היא מכשול לחסרי הסדר, פרקטיקה מסננת שגורמת לנו לאגור מסמכים וראיות. לפני שפוסעים צעד אחד קדימה, הולכים כמה צעדים לאחור וממציאים מסמכים מאובקים משכבר הימים. באשר אליי, הצלחתי להערים על המערכת והג'וב החמישי נרשם, תחת סעיף "תוספות והערות", מיישמת את גישתה הדקדקנית של המערכת.
*צילום תמונה ראשית: Isaac Esteban, FreeImages
