יום האישה 2022: אישה כותבת אישה

מאת:אליזבת דנה
שתפו

תמונה מעוצבת בגוונים של אדום שחור. כתוב גופן גדול "זאת שיודעת" בגופן קטן "ספרים. אהבה. ארוטיקה." ומצד שמאל ישנם ספרים בערמה.
זאת שיודעת. המדור שיספר לכם את סודות הספרות האירוטית | עיצוב: שיר תשובה

עונג, שליטה, חופש ופואטיקה: סופרות הז'אנר הארוטי מממשות את קריאתה של הלן סיקסו מ-1975, לכתוב את האישה שבהן. שלוש סצנות מספרים שונים יראו לנו איך נראית כתיבה נשית במאה ה-21. "זאת שיודעת" בטור מיוחד ליום האישה

הלן סיקסו, אחת ההוגות הפמיניסטיות החשובות, תבעה במאמרה "צחוקה של המדוזה" (1975) את המושג "כתיבה נשית". היא פונה לכלל הנשים ואומרת להן כי "עליהן לכתוב את עצמן ולהביא את עצמן אל הכתיבה, שממנה הורחקו באלימות כפי שהורחקו מגופן שלהן". סיקסו מסבירה שלאורך ההיסטוריה, נשים לא הורשו לכתוב בגלל המבנה החברתי הפטריארכלי שרווח, כך שהשפה והכתיבה נשארו בידי הגברים. היא טוענת שעל האישה לכתוב את הגוף הנשי ואת המיניות שלה, לכתוב את שהיא מרגישה, את שהיא רואה לנכון. ובעיקר, סיקסו רוצה להראות שהכתיבה ממוגדרת. היא עוסקת בהבדל בין הכתיבה הנשית לכתיבה הגברית ומראה שיש בה פרקטיקה תאורטית, עם כללים ברורים לפיהם כותבים כל הגברים, יש מחשבה יחידה ונרטיב יחיד. לעומת זאת, נשים מזוהות עם הרגש, דבר שלא מתאים ל"כתיבה הגברית".

העולם שייך לצעירים: כוכבי הנוער משתלטים על המסכים

טלנובלות טורקיות: חמש הסדרות הטורקיות שחייבים להכיר

יורדים מהבמה: נפרדים מ"העיר הזאת" אחרי עשור

הכתיבה הנשית מלאה בסתירות, בדימויים ובאי בהירות והבנה. כך גם המחשבה הנשית מלאה בריבויים של דימויים, דרכים וצורות מחשבה. סיקסו עצמה כותבת בצורה רגשית, פיוטית ומלאה בסתירות. היא קוראת לשינוי דרך הכתיבה וטוענת שאישה צריכה למצוא בה את מקומה, מהמקום האקטיבי והיוזמתי שלה. היא צריכה לכתוב את עצמה בלי לנסות לחקות את הכתיבה הגברית ובלי הגדרות או גבולות ברורים, כי הגדרה היא כלי פטריארכלי.

כתיבה היא ביטוי. ביטוי לדמיון, לגוף, למיניות ובעיקר לנפש. הכתיבה משחררת, נותנת מקום לרגשות, שלא תמיד ניתן להם, נותנת מקום למובן מאליו, לנשיות. ביום האישה, ובכלל בכל יום, למה לא לדבר על הגוף הנשי ועל המיניות הנשית? ברור, היא מעוררת הסתייגות, יש רצון להסתיר אותה, לחשוב שהיא לא קיימת או שלא צריך אותה. אבל הכתיבה הנשית שעליה מדברת סיקסו, והכתיבה בכלל, נותנות מקום למיניות. זו כתיבה שמלאה ברגשות ובעולמות קסומים, כי היא מעניקה חופש והרגשת שלמות וסיפוק. וכמובן, זו כתיבה נשית שנמצאת גם בספרות הארוטית.

בספר "צלילים מלטפים" (הוצאת אדל, 2019) מאת פאם גודווין, נכתב: "אני זזה למרכז המיטה, שוכבת באלכסון ומניעה את אצבעותיי על הקפלים הרטובים שלי. הרגישות של המגע שלי ותשומת הלב שלו לתנועותיי מציתים אש בוערת בליבה שלי. אני מכווננת אליו כל-כך, להרמוניה של הנשימות שלו ולתנועות הקטנות של ידיו. זו תחושה שנובעת מההרגל של ההנאה המינית שכרוכה בנוכחותו ומחוזקת בידיעה שהוא לעולם לא יאכזב אותי."  (עמוד 353).

אייבורי, הדמות הנשית, מענגת את עצמה מול אמריק. יש שיחשבו שהמבט הגברי נתון עליה ושולט בה, אבל דווקא היא זו שמחזיקה בכוח. היא מענגת את עצמה ונהנית מהמבט שלו עליה, כי היא יודעת שברגע הזה היא שולטת ומחזיקה במבטו. העונג שלה הוא הדבר העיקרי בסצנה. אייבורי לא מרוחקת מגופה, לא מפחדת להשתמש במיניות שלה כדי לענג את עצמה ונהנית מכך. אפשר לראות את העונג הנשי העצמי שהיא חווה, היא לא צריכה פרטנר כדי להתענג, אלא מספיקה לעצמה. המילים של גודווין מתארות את הכתיבה הנשית, בגלל הסיפוק והעונג העצמי, בגלל שאין כללים וחוקים שהאישה צריכה לעמוד בהם. היא כותבת בצורה רגשית ומשתמשת בדימויים, כמו "מציתים אש בוערת בליבה שלי", ובכך מצליחה להתנגד לכלי הפטריארכלי שנמצא בכתיבה הגברית.

אישה בגב כמעט חשוף מנגנת על פסנתר. הכריכה של 'צלילים מלטפים'
עונג עצמי | "צלילים מלטפים" | עיצוב כריכה: ביבוקס ספרים

גם בספר "ההימור" (הוצאת א(ה)בות, 2018) מאת קריסטן אשלי, אפשר לראות כתיבה נשית: "ידיו ליטפו את גבי, את ישבני, והרגיעו אותי. שכבתי מעליו, פניי צמודות לצווארו. הפלתי עליו את כל כובד ההבנה שהייתה לי לא מפני שההחלטה האחרונה הכבידה עלי. לא, הרגשתי פתאום חופשיה להפליא. נתתי לו את זה כי לא יכולתי להתאפק יותר, וידעתי שהוא מספיק חזק בשביל זה." (עמוד 373).

נינה מתארת את הרגע שאחרי הסקס, רגע שלא תמיד מדברים עליו וכמעט ולא מוזכר. אפשר לשמוע את המחשבות שלה, את מה שהיא מרגישה באותו הרגע. הכתיבה של אשלי מתוארת בדימוי ובצורה פיוטית. כפי שסיקסו טוענת, היא מתארת את העונג והגוף הנשיים ללא פחד. המחשבה על כך שנינה חופשיה להפליא, נובעת מהפורקן שחוותה והיא מאפשרת לעצמה לחוות את התחושה הזו ולהנות ממנה. עניין שמלמד גם על הכתיבה החופשיה מהגדרות של אשלי. היא מעזה לכתוב על הרגע של אחרי, לכתוב את הרגשות שדמותה חשה ואולי כך היא עצמה מרגישה. אשלי מביאה את גופה ואת עצמה לכתיבה הנשית וכותבת בדרך ובצורת מחשבה משלה.

בקתה מושלגת, כריכת הספר "ההימור"
חופשיה להפליא | "ההימור" | עיצוב כריכה: חן יאקה-שומרון סטודיו לימונדה

בספר "אהבה בסמטת ג'מייקה" (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר 2014) מאת סמנתה יאנג, מתוארת גיבורתו, אוליביה, בסצנה הבאה: "מסופקת, ליטפתי את גבו ברוגע והבנתי שחוסר הנוחות מתחיל להתפוגג. לפתע הייתי להוטה ללמוד עוד. מותני התרוממו אוטומטית בחיפוש אחר תנועה, ונייט נהם ונשלף מתוכי. אבל במקום לצאת לגמרי, כפי שחשבתי שיעשה, הוא נדחק בחזרה פנימה. זעקתי משהרגשתי ריגוש יפהפה נבנה בתוכי […] הוא היה איטי ועדין, וידיו לפתו את מותני ברוך בזמן שהחליק פנימה והחוצה ממני, כשכל תנועה הייתה טיפוס הדרגתי לקראת השיא." (עמוד 168).

אפשר לראות כאן את המיניות והתשוקה הנשית במלואן, את הדרך בה אוליביה חווה את העונג הנשי, את יחסי המין שהיא מנהלת עם נייט. ממש ניתן להרגיש את התחושה כשהיא גומרת, כי זו תחושה שמלאה בשלמות. החיבור העמוק בינה לבין נייט מתואר בצורה פיוטית ורגשית- "'זעקתי משהרגשתי ריגוש יפהפה נבנה בתוכי". יאנג כותבת על הגוף של אוליביה, על המיניות שלה ועל רגעי השיא בצורה איטית, מלאה, מעגלית, עדינה ושלמה, עד שהיא מגיעה אל השיא, אל הפורקן, האורגזמה. כי ככה הם המיניות והגוף הנשיים- מלאים ברגשות, דימויים ותשוקות, שלעיתים נראה כאילו הן אסורות. הכתיבה הנשית נותנת להן ביטוי ומקום, כי היא לא ממוגדרת וכי כל אישה יכולה לכתוב כפי שהיא מרגישה. בכך, יאנג כותבת את הגוף הנשי ומביאה את הפן האישי שלה לכתיבה.

כריכת הספר "אהבה בסמטת ג'מייקה"
טיפוס הדרגתי לקראת השיא | "אהבה בסמטת ג'מייקה" מאת סמנתה יאנג | עיצוב כריכה: הוצאת כנרת זמורה דביר, תרגום: ארז אשרוב, עיצוב העטיפה: אמרי זרטל

כשיום האישה ייגמר, חשוב שנזכור בתור נשים שבכל יום מותר לנו לחוש רגשות עזים, מותר לנו לדבר על המיניות שלנו עם עצמנו, עם חברות ועם בני הזוג. ובעיקר- מותר לנו לכתוב כתיבה נשית ולקרוא אותה, כדי שלא תישכח או תיעלם, כדי שנוכל לקחת חלק מהשיח על המין ואולי להביא לשוויון בין המינים.

 


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות

כתיבת תגובה