לאחר שנה שלמה, אוהדי הכדורגל חוזרים ליציעים בהמוניהם. כל הזמן הזה הם נאלצו לוותר על חווית ההגעה לאצטדיון. האם הצפייה בבית היוותה תחליף ראוי לאצטדיון? ומה יש באצטדיון הכדורגל שמושך עשרות אלפי ישראלים כל שבוע?
שנה לאחר שנגיף הקורונה הגיע וערער לנו את שגרת החיים, עולם התרבות חוזר לפעול מחדש. הקהל מתחיל לחזור להצגות, סרטים, הופעות מוזיקה ואירועי תרבות נוספים. גם למשחקי הכדורגל הקהל מתחיל לחזור במספרים קטנים, שאט אט יגדלו. ההבדל בין צפייה באירוע תרבות מהבית לצפייה במקום עצמו הוא גדול, כאשר הסיבות העיקריות הן חברתיות ורגשיות. בשביל אוהדי הכדורגל שמגיעים למגרשים, ההבדל ניכר עוד יותר.
הבית על המוקד: איך שינתה הקורונה את מה שאנחנו רואים על המסך?
הדבר הבא: האם זהו סופן של הרשתות החברתיות?
הדבר הבא: מטופחות מהבית, טיפים מנצחים לשגרה זוהרת יותר
הדבר הבא: האם זהו סופן של הרשתות החברתיות?
הדבר הבא: מיקס מוסיקלי עד קצה העולם
את האהבה שרוכשים אוהדי כדורגל לקבוצתם קשה להסביר לאנשים מבחוץ. אין רגע אמוציונלי יותר כמו הרגע שהקבוצה מבקיעה גול חשוב, ולעומת זאת הפסד חשוב גורם לעצב שיכול להימשך שעות וימים. החיבור הרגשי לקבוצה מסוימת מתרחש בדרך כלל בגילאי ילדות, בהשפעת המשפחה או החברים, ומאז מלווה את האוהד לאורך כל חייו. הקבוצה שהאדם אוהד היא חלק מהותי בזהות שלו, וכך האצטדיון הביתי של הקבוצה הופך למעין בית שני עבור אותו אוהד.
מעבר לצורך הבסיסי לראות מקרוב את הקבוצה האהובה, ההגעה למגרשי הכדורגל מספקת לאוהדים צרכים שונים, כמו מפגש חברתי, זמן איכות משפחתי ופורקן אגרסיות. לכבוד חזרת הקהל למגרשים ראיינתי מספר אוהדים שונים, כדי לבחון איך משפיעה עליהם ההגעה למגרשי כדורגל, וכיצד החליפו אותה בשנה האחרונה.
"ה-ביחד מאוד חסר לי, גם כשאני רואה עם חברים בבית" – אופיר גלעד, בת 28 מבאר שבע
אופיר גלעד אוהדת את מכבי חיפה כל חייה. גדלה בקיבוץ יפעת בעמק יזרעאל, ויחד עם שאר חבריה בקיבוץ היא החלה לאהוד את מכבי חיפה. יחד עם חברה קבועה הן היו נוסעות בתחבורה ציבורית לכל משחק של הקבוצה, והיה לה מנוי ליציע ג', היציע של האוהדים השרופים. בשנתיים האחרונות אופיר מתגוררת בבאר שבע במסגרת לימודיה, אך למרות המרחק הקפידה להמשיך להגיע למשחקי הקבוצה בצפון.
מה עושים כשאי אפשר להגיע למשחקים?
"הנוכחות במשחקים מאוד חסרה לי, ולכן אני רואה את רוב המשחקים יחד עם ידיד שלי שגר קרוב. מפעם לפעם אני גם מארגנת הקרנה אצלי בדירה, מזמינה אנשים ועושים ערב כיף של צפייה משותפת. האידיאל זה לראות עם אנשים נוספים, כדי לנסות לשמור על אווירה של משחק עד כמה שניתן".
מה הכי חסר לך?
"חסרה לי ההתרגשות, הקהל, האנרגיות. עדיין קיים מתח מהמשחק כשרואים בבית, אבל אני מרגישה שאין איפה לפרוק אותו. באצטדיון כולנו אחים, באותה הסירה כביכול. כשאני בבית, אני מתעצבנת לבד, אני שמחה לבד. ה-ביחד מאוד חסר לי, גם כשאני רואה עם חברים. אני מתגעגעת להגיע לאצטדיון, כולל כל ההכנות מסביב, במיוחד כי אני גרה בבאר שבע. ההתארגנות למשחק, הנסיעה, הישיבה ביציע המוכר לי עם החברים שלי. מחכה לעודד את הקבוצה באצטדיון, ובעיקר מחכה לתחושת השמחה והגאווה, שבאצטדיון היא הרבה יותר גדולה".
"בתור אבא צעיר, רציתי לקחת את הילדים שלי למשחקי כדורגל, להעביר להם את החוויה המיוחדת הזאת" – יאיר להמן, בן 45 מירושלים.
יאיר, אבא לשלושה ילדים, הוא אוהד של הפועל ירושלים. הסיפור של הפועל ירושלים הוא סיפור מיוחד: בשנת 2007 אוהדים רבים של הקבוצה מאסו בהתנהלות המושחתת של ההנהלה, והחליטו להקים קבוצה משלהם בשם הפועל קטמון, שתהיה בבעלותם ותשלב כדורגל וערכים חברתיים. בקיץ האחרון התאחדו מחדש שתי הקבוצות, וכיום הפועל ירושלים מנוהלת על ידי אוהדים. הרעיון של קבוצה שמבטאת ערכים של שותפות וקהילתיות קסמו ליאיר:
"במקור אני לא כזה אוהד כדורגל. עקבתי אחרי בית"ר, כי זה מה שכולם אהדו. בתור אבא צעיר רציתי לקחת את הילדים שלי למשחקי כדורגל, להעביר להם את החוויה המיוחדת הזאת. ללכת למשחקים של בית"ר עם המחשבה שבעיקר מה שהם יספגו יהיו קללות ושנאה לא בא בחשבון, ואז שמעתי על הפועל. זה היה בשנת 2010, שהפועל הייתה בליגות נמוכות והיו מעט אוהדים. אבל האווירה הייתה מקסימה. חיבור אמיתי של האוהדים והשחקנים. פשוט יפה. אני והילדים התחברנו מיד. מאז משתדלים להגיע לכל משחק, אני ושני הילדים הגדולים. כשמתאפשר מצטרפות גם אשתי והקטנה. ההגעה למגרש הייתה מובנת מאליה, היות וגם כל הסובבים אותנו הם אוהדי הפועל ומגיעים יחד למשחקים – שכנים, חברים מבית הספר. הפכנו לקהילה".
מה עושים כשאי אפשר להגיע למשחקים?
"בדרך כלל צופים בבית. לפעמים עושים הקרנה ומזמינים חברים מהקהילה, וכשהתאפשר יצאנו להקרנות משותפות בחוץ. אנחנו משתדלים להישאר מעודכנים. דף הפייסבוק הוא אחד הדברים שכן מצליחים יחסית בעניין הזה להשאיר אותנו 'בעניינים'. אבל כמובן שזה לא אותו הדבר".
מה הכי חסר לך?
"החיבור לקבוצה עצמה. אני מכיר הרבה שהתרחקו השנה פשוט כי זה לא 'זה'. כמו שפגישה בזום זו לא אותה חוויה כמו פגישה פנים אל פנים או הלמידה מרחוק, שהוכיחה לכולם שאין תחליף למורה שעומד פיזית מול התלמידים. בעיקר אצל קבוצה כמו הפועל ירושלים כפי שציינתי, שהחיבור עם השחקנים הוא יותר 'אישי' מקבוצות אחרות".
"מתגעגע לצרוח ולשיר שירים של הפועל" – ארז ניניו, בן 26 מחריש
ארז ניניו הוא אוהד הפועל תל אביב. הוא גר בחריש בצפון, ואת האהבה להפועל תל אביב הוא רכש מאימא שלו. למשחקים הוא נסע באופן קבוע עם אמו ובת דודה שלו, ובאצטדיון עצמו הוא הלך לשער חמש, היציע של האוהדים השרופים, שם הוא פגש בקביעות שני חברים. כך יצא בילוי חברתי גם עם משפחה וגם עם חברים בכל שבוע.
מה עושים כשאי אפשר להגיע למשחקים?
"את המשחקים אני רואה בבית יחד עם אימא שלי. למרות שאנחנו לא במגרש, משתדלים לייצר כמה שיותר אווירה. שמים צעיפים של הפועל, שרים שירים של הקבוצה ואפילו מקללים את שחקני היריבה ואת השופטים".
מה הכי חסר לך?
"קודם כל לפגוש את כל החברים. יחד איתם בתוך האצטדיון הכול הרבה יותר אמוציונלי. השמחה, הקפיצה בגולים, ואפילו הזלת דמעה בגולים מרגשים וחשובים. מתגעגע לצרוח ולשיר שירים של הפועל. מעבר לזה, יש חוויות שילוו אותי לכל החיים. ב-2010 במשחק האליפות בירושלים נסענו אני וכל המשפחה שלי למשחק. בדרך למגרש אבא שלי מצא פרח מיוחד שהיה לו צורה של גביע, נתן לי אותו ואמר שהפרח הזה יביא את האליפות להפועל. באמצע המשחק איבדתי את הפרח ואבא שלי חיפש אותו עד שהוא מצא. בסופו של דבר זכינו באליפות מגול בדקה ה-90, והטירוף של הזכייה תמיד ייזכר לי כחלק מהחוויה המשפחתית".
לחוויית ההגעה לאצטדיון יש משמעות רבה בעבור האוהד. לאוהד שמגיע בקביעות למגרשים יש את החברים הקבועים שנמצאים ביציע, ואצל אחרים שאר האוהדים כבר הפכו לקהילה של ממש. המגרש מעניק לאוהד מרחב להביע את עצמו בעוצמות גבוהות יותר מאשר בדרך כלל. בעקבות ההגעה למגרש נוצר חיבור עמוק שמלווה את האוהד גם בשאר תחומי חייו. בסופו של דבר, האוהדים לא ויתרו על האהדה והחיבור לקבוצה במהלך השנה האחרונה, אך הסיפוק הכללי מאהדת ספורט ספג איזו מכה.
ולכל הקוראים שעדיין לא מבינים את הסיפור של אוהדי הכדורגל, מוזמנים להגיע ליציעים ולגלות בעצמכם. מי יודע, אולי אפילו תתאהבו.
