ניסיון לשחזר מתכון שסבתא מוסרת בשתיקה, תמונה של הבית בניר עוז, המחשב שבעזה והחתול שאיבד את דרכו בתוך התופת. אי אפשר לעצב זיכרון, אבל אפשר להתעקש לזכור את מה שכבר נשכח.
השמש שקעה ואני כבר לא יודעת איפה אני נמצאת. אני רוצה לכתוב בוויז "החממה חנות תבלינים", אבל איפה בדיוק? גן יבנה, ניר עוז, קרית גת, בית שמש? איפה לעזאזל אני נמצאת? זה לא משנה, העיקר שתהיה חנות תבלינים. אני צריכה להכין סמבוסק בג'בן וסבתא איכשהו, מבעד לדיבור הנעלם שלה, אמרה חוואיג' לאפייה. אני שומעת ומקשיבה. מאתיים גרם מרגרינה, כף שמרים, קילו קמח, כוס וחצי מים. אני משננת את כל אלו בראש, רק לא לשכוח את מה שסבתא כבר לא יכולה לומר. קניתי את החוואיג' אבל הוא לא צהוב מספיק, לא כמו ההוא שסבתא היתה קונה בשוק בבית שמש. גם הטעם לא בדיוק. אני מנסה לדייק את הבצק בכל זאת.
"חדר משלי": מהילדות בחולון עד הדירה בשדרות
"מוכנה לכל תרחיש": אישה אחת בפיג'מה
"בשקט נוצר געגוע": שרשרת מגן דוד שנחתה במוסקבה
"בּוּנָה": למצוא את אתיופיה בתאילנד
אני מנסה לשמוע את רשרוש הצמידים של סבתא נחבטים בדפנות קערת הנירוסטה בזמן הלישה, בקצב אחיד. אבל אין לי צמידים, ורק בדמיון אני שומעת. אני גם שומעת אותה אומרת בקול רועד, בחי"ת גרונית ועי"ן מודגשת, "עוד קצת קמח, עומרי, עוד קצת". ואפילו שסבתא אף פעם לא נצמדה למתכון, אני נצמדת אליו, ובכך מנסה להיצמד גם אליה. אבל היא רחוקה. גם אני. אני נמצאת עכשיו במקום שאני לא כל כך מבינה מהו ואיפה הוא ממוקם על המפה, אבל אני עדיין כאן ונאחזת בגעגוע שהוא סינדרום הגמילה מכל מה שהיה. אני נגמלת ממה שסבתא הייתה פעם, נגמלת מהבית שלי, שהיה פעם בית, מה נשאר ממנו היום?
סימני ירי על הדלת, שרידים של פינת ישיבה שנשרפה, שברי זכוכיות, בגדים מפויחים ודביקים על הרצפה. התחתונים שלי שהגיעו עד לפתח הבית. חיילי יחידה מובחרת שלחו לי סרטון של הבית וסיפרו שמתוכו הם חיפו על הכוחות, ביום שאחרי, ואני רק ניסיתי להבין איך הבית שלי נהפך למוקד מלחמה ומארב, ולמה לעזאזל הם דורכים על התחתונים שלי. כמה ימים אחרי קיבלתי הודעה שחשבון המייל שלי פתוח במקום לא מזוהה (וגם אני), המחשב שלי איננו ואיתו כל המחברות שכתבתי בהן מאז שאני זוכרת את עצמי. הכול שם, בעזה. גם שואב האבק שלי נבזז. איך יכול להיות שהשאירו את מכונת הקפה, איזה מין סדרי עדיפויות יש להם שם. ברור שמכונת קפה עדיפה על שואב אבק. אפילו שבשביל לחיות חיים טובים אני זקוקה לשניהם.
מה עוד נשאר מהבית שלי. אני מנסה לחשוב, למנות בראש, לערוך רשימות של מה שאבד ומה שנשכח ומה שנלקח, מבעד למרחב הזה, מעבר לגבול. אני לא זוכרת מה היה בבית שלי, אני רק זוכרת שהרגשתי בו טוב. אני מתעקשת: מה עוד היה? שטיח, מקרר, מיקרוגל, טלוויזיה. אני מצליחה להיזכר רק בדברים הפרקטיים, כל הדברים בעלי הערך הסנטימנטלי נעלמו מהזיכרון שלי. מה עוד אני מתעקשת לזכור? ארבעה קירות ומיטה שהיינו בה יחד. עוד קודם זאת שאהבתי בחרה לקום וללכת, ונשארתי לבד. הכלים שהיו בכיור (צלחת אחת, מזלג אחד, סכין אחת). היא רצתה שנאכל מאותה הצלחת כדי שנטעם יחד, שלא תרגיש לבד. אבל אז נשארתי בלעדיה עם כיור מטונף, מלא בביחד שלנו. מה זה עוזר לי.
אני זוכרת את האיש ההוא שכשחייך עיניו התכווצו, ובקצה שלהן נקוו קמטים עדינים. אני זוכרת שהוא איננו. עשו לו הלוויה קצת שמחה וקצת עצובה, עם ריקודים וצלילים ודמעות. אני זוכרת את חברים שלי צועקים לי בלחש מהממ"ד "הם נכנסו אליי, הצילו, תעזרי לי", ואני נמצאת במקום רחוק שהוא לא הבית ולא יכולה לעזור להם. צועקת, לא בלחש, בוכה ומנסה לנגב את הדמעות, ובמקום זה שורטת את עצמי. אני זוכרת שחברה טובה שלי נחטפה ואני זוכרת שהתכתבנו ברגע שלפני, והיא כתבה לי שהיא מפחדת פחד מוות. ברגע שאחרי כבר הייתה שתיקה. אני זוכרת את החניכה המתוקה שלי. בהתחלה אמרו שנחטפה, פניה הופיעו על מודעות באדום ובשחור. כמה שבועות אחרי אמרו שנרצחה. אני זוכרת את הקול שלה ואת צליל החיוך שלה ואת העיניים שלה, שתמיד היו טובות.
מה היה לפני? אני לא זוכרת בדיוק. אבל היה לי בית אמיתי עם אנשים שאני אוהבת, בירה בשישי בצהריים בגינה. ישבנו על הדשא, עישנו סיגריות בשרשרת ודיברנו על אהבה ועל כאב ועל אובדן עוד לפני שידענו מהו. אני זוכרת מאפרה מלאת בדלים על שולחן הסלון, הייתי נוהגת לפנות אותה רק כשהתמלאה עד קץ, כשהבדלים היו מתחילים לנזול אל השולחן. אני זוכרת את החתול שלי, איטי, שלא ידעתי מה עלה בגורלו, את התחושות שלי שהתחככו בשלו (מה הוא שמע? הוא ראה אותם נכנסים? הוא פחד? כמה? מה החתול שלי יכול לספר לי עכשיו כשהוא איננו?).
אחרי חודש שלם הודיעו לי שמצאו אותו מתחת לרצפת העץ, מפויח אבל נושם, בוכה אפילו, והודיתי על כך שלפחות מישהו מאיתנו עוד מרגיש. אני זוכרת שהביאו את איטי לבית הוריי בבית שמש, ואני דיברתי אליו כמו אחוזת שיגעון, כשהוא בתוך הכלוב (אני מבטיחה לך שלא התכוונתי לעזוב אותך, וכאן עכשיו, ברגע הזה, אני מבטיחה שלעולם זה לא יקרה שוב; למדתי כבר שכלום לא בטוח).
ועכשיו אני יושבת פה, נדמה לי שבקרית גת. ושוב המאפרה מלאה בבדלים, ושוב אני מפנה אותה רק כשהיא מלאה עד גדותיה, ושוב אני מעשנת סיגריות בשרשרת, ושוב אני מביטה באיטי, החתול המתוק שלי. הכול קורה שוב ושוב ושוב, אבל כלום לא אותו הדבר. אני מנסה להמשיך להיזכר, לשמור על מה שהיה חי גם אם הוא כבר מת, ואולי בגלל זה. דבר אחד אני זוכרת בבהירות יתרה: שחשבתי שאילו הייתי יודעת מה יקרה באותה השבת, לא הייתי יוצאת מהבית לעולם. הייתי מכינה לי כוס תה חם, שתיים סוכר, יושבת על הספה, מחכה.
(הנשמה הזאת, שחשבתי שבת-אלמוות היא, מתה פתאום. החלומות הזיכרונות הגעגוע הכאב הצער השמחה והאושר. הכול בעזה. כל מה שחשבתי שיישאר חי ופועם לנצח נעלם. הכול אצלם. כל מה שכתבתי בחיים שלי נמצא בעזה, רחוק ממה שהייתי וממה שביקשתי להיות. ע' הלל כתב שאוניות עושות מרחק, אני מוסיפה שגם הגבול.
בלילה מאוחר, כשקר, אני חוזרת אליהם במחשבות, עוברת את הגבול הזה. שם אני כבר לא מתגעגעת. אני מלטפת את האותיות בעדינות, נזהרת שלא להרוס את החורבן. אני מספרת להם שם שהגבול וההרס לא יצליחו להפריד בינינו. כשהבוקר שוב מגיע, המנטרה חוזרת: כל מה שכתבתי בחיים שלי נמצא בעזה. אני ממשיכה לכתוב עתיד בלי עבר.)
