"אגדת חורבן": מה שבן-בטיח לא הבין

מאת:תמה ספיר
שתפו

ציור של שניים עומדים זה מול זה, הימני צעיר והשמאלי זקן
מכל הצדק כולם יוצאים טועים. מתוך "אגדת חורבן" | ציור: מיכאל פאוסט ודוד פולונסקי. באדיבות "כאן 11"

לא צריך להכיר את הסיפור המדרשי כדי להנות מ"אגדת חורבן". הסרט, שיעלה היום ב"כאן 11" ו-HOT 8, זוכה שלושה פרסי אופיר, הוא לא סיפור דתי, אלא יצירה אומנותית. בעיקר, הוא מנסה להעביר מסר חשוב על מלחמת האחים שיכולה לפרוץ בכל רגע, אם כל אחד ימשיך להחזיק באמת שלו בלבד. טור דעה

זה היה בערב קיץ חמים, לקראת תשעה באב. חבר שלומד קולנוע ואנימציה במכללת "ספיר" שלח פרסום להקרנת סרט בסינמטק שדרות, שהמרצה שלו, מיכאל פאוסט, הוא אחד המאיירים. למרות שההזמנה הייתה מוזרה, כי מי בגילנו הולך לסינמטק סתם ככה, היה שם משהו מסקרן. מאז ומתמיד חיבבתי את מדיום האנימציה, שמנסה לחקות את האדם על קשת הרגשות וההבעות שלו ולצד זאת מרשה לעצמו למתוח את גבולות האנושיות בצורותיה השונות. אבל האנימציה של "אגדת חורבן" היא משהו אחר.

"לשדוד את סבתא": לא על הדיבר החמישי לבדו

"דרום אדום" לצעירים: לא רק כלניות, בואו להכיר את הסצנה המקומית

"ג'קי כל החיים הרגישה שדפקו אותה. אני רואה בן אדם, מה אכפת לי מהמוצא שלו?": דנדן בולוטין בראיון בלעדי

תתארו לכם שאתם מסתובבים במוזיאון בין ציורים דוממים שתלויים על הקירות. בעוד אתם מעבירים את המבט על כל הפרטים הקטנים, נשמעים קולות שמדובבים את הדמויות בציורים. תמונה אחר תמונה, 1500 תמונות, מקבלות חיות, עומק ונופך ומתגבשות לסיפור. זו לא הפעם הראשונה שיצרו סרט באורך מלא שמורכב כולו מציורים עבודת יד ("לאהוב את וינסנט", 2018). עם זאת, "אגדת חורבן" לא מנסה להיות סרט אנימציה, הוא מנסה להקים לתחייה את אגדת חורבן בית המקדש.

ציור של איש דת לבוש בגדים לבנים, מניף אגרופים, סביבו עוד אנשי דת
אגדה מדרשית שמתעוררת לחיים. אגדת חורבן | ציור: מיכאל פאוסט ודוד פולונסקי. באדיבות "כאן 11"

הסרט, שעולה היום לבכורה טלוויזיונית ב"כאן 11" ובערוץ HOT 8, הוא יצירה שטרם נראתה כמותה בארץ. הציורים, מעשי ידיהם של פאוסט ודוד פולנסקי (ואלס עם באשיר), מדויקים עד לרמת הפרטים הקטנים, ועם תנועת המצלמה קל לשכוח שאין פה אנימציה נעה. המוזיקה, מאת המפיק המוזיקלי אסף תלמודי ("רצוא ושוב" של רנד, "שירים ליואל" של רונה קינן ועוד), לקחה אותנו למסע בזמן אל המאה הראשונה לספירה. קולותיהם של שולי רנד, מוני מושונוב, עמוס תמם, זאב רווח ויעל אבקסיס, הפיחו חיים בדמויות המדרשיות גם כשהן דוממות לחלוטין.

 

גם מי שלא מכיר את הסיפור יוכל להנות. "הללו" בביצוע שולי רנד, רביד כחלני ושי צברי, מתוך "אגדת חורבן" | מתוך YouTube

ועדיין, עם כל האלמנטים של יצירה בת זמננו, "אגדת חורבן" הוא לא סרט קולנועי, הוא סיפור מדרש אור-קולי, שגם מי שלא מכיר את המדרש יוכלו להנות ממנו. השנים הם שנות ה-60 הראשונות לספירה ויהודה נשלטת על ידי האימפריה הרומית. רוב היהודים בארץ חיים בעוני ומחויבים במיסים גבוהים לאימפריה. לעומתם, הכוהנים הגדולים מקורבים לצלחת, ואינם רוצים להרגיז את האימפריה הרומית מחשש למלחמה ופגיעה במעמדם. עלילת הסרט מהדהדת את האתוס של מלחמת האחים שהביאה לחורבן בית המקדש, אבל היוצרים, גידי דר ("האושפיזין") ושולי רנד (שאחראי גם לדיבוב הדמות הראשית, בן בטיח), בחרו דווקא להאיר זרקור על הדמויות במקום על האתוס. על משאלות ליבם, על הקנאות שבהם, על התקווה שהם נושאים ועל האמונה הבלתי מתפשרת במה שהם מאמינים שהוא רצון השם. וזה נוגע ללב כמו שזה מעצבן.

כל דמות בסיפור מאמינה בלב שלם שמה שהיא עושה זה צודק, ומכל הצדק הזה כולם יוצאים טועים. בן בטיח, אחיינו של אחד מגדולי התנאים החכמים רבן יוחנן בן זכאי, שומע מדודו את הסיפור על משה שעוצר מצרי מלהכות יהודי ומסיק – ללא כל שמץ של ספק – שהוא חייב להפיל את השלטון הרומי. בן בטיח יהפוך להיות אחד ממנהיגי המרד ואליו יצטרפו יוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא, גדול מנהיגי המרד. כנגדו עומדים הכהן הגדול יהושע בן גמלא, שנהנה מחיי השפע של המקורבים לצלחת הרומית, וגם דודו בכבודו ובעצמו, רבן בן זכאי, שהיה ממנהיגי המתונים. כל אחד מהחמישה מנסה לשכנע בצדקתו בפאתוס אדיר של מילוי רצון השם, ערך שאפשר להבין ולהזדהות איתו. הרי כולנו רוצים להאמין שמעשינו יביאו לגאולה. אך הם לא שמים לב שכל אחד מהם מושך את אותו החבל – וזה מעצבן. אין רגע אחד של תובנה, של נפילת אסימון, של ניצוץ מחשבה שאולי בעצם אנחנו לא יודעים הכל? אולי אנחנו לא מבינים את רצון השם?

במת טקס פרסי אופיר, על הבמה שני אנשים מגישים את הפרס לשני אנשים זוכי הפרס
יצירה שטרם נראתה. פולונסקי ופאוסט זוכי פרס אופיר | צילום מסך מתוך אתר "כאן 11"

מיד לאחר יציאת הסרט, מיהרו הביקורות לספר על מוסר ההשכל החסר ב"אגדת חורבן" (נתנאל שלומוביץ ב"הארץ", יעל שוב ב"טיים אאוט"), אבל אני חושבת שהבנתי אותו. כי אין חדש תחת השמש, ועולם כמנהגו נוהג. כמו אז גם היום, כל מועמד לראשות ממשלה נושא נאומים חוצבי להבות על הצלת מדינת ישראל מהרס, וכל אדם מחזיק באמת סובייקטיבית משלו בנושאי פוליטיקה, קורונה, כלכלה ועוד. כל אחד בטוח שהצדק איתו ואף מילה על לקיחת אחריות, על השלכות למעשים שלנו. אף מילה על חרון אפנו שלנו – לא של ההוא שיושב שם למעלה.

אולי, בן בטיח היקר, קנאי לאלוהיך כאחד הנביאים, אולי לא הבנת עד הסוף? כשאתה רצית לשחק את תפקיד משה רבנו ולנקום ברומים, דודך גירש אותך מבית המדרש, איך לא הבנת? מאיפה הביטחון שהצדק איתך? מאיפה החוצפה לאטום אוזניך לקולות אחרים? אולי שווה לעצור ולשאול, איזה מין רצון אני ממלא? של איזה אלוהים? כי אותו אלוהים שאמר "עין תחת עין שן תחת שן" גם אמור להיות רחום וחנון וחומל וסולח. אולי אנחנו מחזיקים הרבה יותר שאלות מתשובות?

זמין לצפייה ב"כאן 11" ו- HOT 8 


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות