משחקים עם שיווי משקל ודואגים זה לזה. אופיר יודלביץ' ואשד אברהם עם הצירה "גרביטאס" | צילום : פסטיבל GDIF
בגיל 12 עליתי על מטוס למוסקבה עם המשפחה, לתקופה של ארבע שנים. רחוק מהבית. רחוק מהמוכר. רחוק מישראל. ודווקא בסביבה זרה מצאתי לי בית.
בעיירה שגדלתי בה פיג'מות הן קוד הלבוש המקובל ליציאה מהבית. ב-7 לעשירי בשש וחצי בבוקר הן קיבלו אצלי משמעות אחרת. הפיג'מה נהפכה לעור שני.
משהו בזקנה מעציב אותי; ההתקמטות, הכפיפות, ההתנמכות. הבליה של הגוף, הרגל כואבת, הברך מאבדת מגמישותה, העיניים מתכסות בדוק. אני חושבת: איך אני אזדקן? הקמטים שלי יהיו יפים? השיער ילבין, הגוף יתעייף? איך אמות?
או למה חברה טובה חייבת למצוא דרכים אחרות לטיפול בפשיעה תמיד פחדתי מהכלא. ותמיד ידעתי שאני לא חסין: כולם עושים טעויות והדרך לגיהנום
או איך בוגר לימודי סיעוד מרפא את המכאובים של אחרים – ושלו – וגם מתפרנס למה לנו ללמוד לתואר ראשון? קחו למשל אחים ואחיות
