אמנות שמביאה את הרחוב לבמה, קהל שמחויב להביע את דעתו וחוקים נזילים. ראיתם סרטון של "פואטרי סלאם" וחשבת שהבנתם את הקטע? עד שלא השתתפתם בערב כזה וניקדתם את המשתתפים, לא הבנתם כלום
אל הבמה, בערב יום שלישי (31.5) ב"חלוץ 33" בבאר שבע, עולה בחור עם רעמת תלתלים שמברך את הקהל ובודק דבר ראשון כמה אנחנו בקיאים בפורמט. מאחוריו נמצאים נגן גיטרה ונגן תופים שמנגנים מוזיקה קצבית וחזקה. המנחה, המשורר זיו הרמלין-שד"ר, מבין שהקהל חדש יחסית וכדאי לעשות פה סדר. במופע רגיל הקהל פסיבי, יש קיר רביעי דמיוני שמפריד. ערבי "פואטרי סלאם" מבוססים על ההפך, על מעורבות הקהל, שגם מחליט איך הערב יחתם. הרמלין-שד"ר מעודד את הקהל להביע את דעתו על הקטעים, תוך כדי, בין לבין, מתי שבא לכם לצעוק. הקהל שם יד ימין על הלב, מרים את יד שמאל, בהתאם לדרישות המנחה, ונשבע- "אנחנו נשבעים שלא ניתן ציון לאמנות, אבל כנבחרי ציבור אקראיים נעשה את עבדותנו נאמנה (…) ותמיד נשפוט לכף זכות". הוא מעודד את הקהל לפרגן אך לא מונע קריאות בוז, כל אחד יעשה כרצונו. לשופטים המנחה מגדיר טווח ציונים שנע בין אחד לעשר, ומיד לאחר מכן אומר לא להתבייש לתת ציון יותר גבוה מעשר. גם החוקים שיש הם זניחים.
חודש הגאווה 2022: האירועים והמצעדים מצפון לדרום
"ילדים הם עם אכזר": ראיון עם לנה פרייפלד
"שמואל" אגדת היפ-הופ: ההצגה שבועטת את התקינות מחוץ לדלת
בתרגום חופשי "פואטרי סלאם" הוא "הטחת שירה" או "שירת רחוב" והאומנות המוצגת בערבים האלה היא שירה מדוברת, ספוקן וורד. רבים נוטים להתבלבל ולחשוב שהמושגים האלה הם אותו דבר, אבל לא. כמו שביורוליג משחקים כדורסל, בפואטרי סלאם עושים ספוקן וורד. את הפורמט המציא המשורר מארק סמית' ב-1984, הערב הראשון שיזם התקיים בשיקגו. כיום תחרויות אלה מתקיימות ביותר מ-30 מדינות בעולם. בישראל האירוע הראשון התקיים ב-2012, בתיאטרון "האינקובטור" בירושלים ומייסדיו הם פדרו גראס (העיר הזאת), אלן פותלס ואריק אבר.
מי מחליט על הזוכה? הקהל. אין חבר שופטים, אין הגדרות, אין מדדים. בתחילת כל ערב בוחרים אנשי ההפקה חמישה אנשים רנדומליים לחלוטין מהקהל שמחזיקים שלטים, מעין תחליף להצבעה באפליקציה בתוכניות הריאליטי של היום. בסוף כל קטע אנשי השלטים (או בשפת פואטרי- אנש"לטים) צריכים לתת ציון. מי שקיבל את הניקוד הכי גבוה בערב מנצח ומקבל את "מיקרופון הזהב", שנודד בין הערבים, והזוכים חורטים עליו את שמותיהם. המנצחים בתחרויות המקומיות זוכים להשתתף בגמר הארצי, "הסלאם הגדול" שמתרחש כל שנה, והזוכה בגמר מקבל את האפשרות להשתתף ב"גראנד סלאם" העולמי בפריז.
בחזרה ל"חלוץ", יום שלישי. המופע לא חלק מהמוקדמות לקראת "הסלאם הגדול", אלא פשוט ערב תחרות מקומית. בכל ערב יש מופע חימום, שלא מקבל ציון אבל מבטיח שהפתיחה תהיה טובה, לקהל ולמתמודדים, הפעם זאת תמי תות. המנחה קובע את סדר העלייה של האמנים לפי הגרלה, בכל פעם הוא שולף שם מתוך קערת נירוסטה ומכריז מי הבא בתור. ראשונה לעלות היא טל כהן, זוכת הסלאם הגדול בישראל לשנת 2019. הדיבור שלה קליל וקצבי והקהל צוחק. המילים פשוטות ויש משפט שתמיד חוזר. אחריה עולה מיכאל בן אבו, שמופיע בפעם הראשונה על במת ה"פואטרי סלאם". הוא עולה עם דף ומקריא קטע עם מילים גבוהות. תמר מלצר רוזנווקס, נעמה פלג, ליהיא כהן ואיילון פרבר עולים לאחר מכן.
בסלאם, כמו בסלאם, הלבוש הוא לא רשמי, אפילו פשוט, והמשוררים במגוון רחב של גילאים, מ-20 ועד 50. אחת מדברת בטון סיפורי, השני ממש משחק דמות, הטונים משתנים, הקצב עולה ויורד, לעיתים יש משפט או מילה שמקשרת ומשמשת כמעין פזמון ולעיתים הקשר בין המשפטים לא ברור אלא למשורר עצמו. אין הגדרות ואין מבנה קבוע. בין קטע לקטע הציונים מתנוססים באוויר והמנחה נוזף בקהל אם הוא לא מביע את דעתו. חלק מהקטעים מצחיקים, כמו הקטע שביצעה ליהיא כהן על הניסיון ל"התקבל" לדירות, חלק קצת עצובים, כמו הקטע שביצע אילון פרבר על חרדות (הוא עדיין דאג לכמה בדיחות), וחלקם הופכים את הבטן ומעבירים מסר שקשה לא לשמוע, כמו הקטע של טל כהן על תאונות הדרכים ומה חשוב בחיים, לסמן לייק על שיר בספוטיפיי תוך כדי נהיגה או לחיות.
בסבב השני, אחרי הפסקה קצרה, כל האמנים עולים בסדר הפוך, מעין הזדמנות שנייה לעלות על הבמה. אולי הסדר ישנה את המזל, אולי אחרי חימום משהו ישתנה. בערב הזה אין הפתעות מיוחדות. מה שכן משתנה בסבב השני הם הציונים שיצאו משליטה, כמו ציון 1000 וציון של B12. המנחה כמובן זורם על העניין ולאחר שכולם עלו והנקודות חושבו, הוכרז הזוכה. אילון פרבר, בוגר בית ספר למשחק ניסן נתיב ושחקן בתיאטרון האינקובטור, משתתף ותיק בערבי "פואטרי סלאם". פרבר הציג בערב שני קטעים בצורה משחקית, ממש כמו דמות בהצגה שעושה מונולוג, וגרם לקהל, דרך הטון, תנועות הידיים, והמבט לא להישאר אדישים.
מה הדמיון בין אותו ערב ראשון בשיקגו שהתקיים לפני כמעט 40 שנה לערב הזה? כנראה שלא נדע, אבל ייתכן שזה הרגיש דומה. אמנות שאולי לא מתבצעת ברחוב אבל מביאה את הרחוב אל הבמה. קטעים שמדברים על היום יום, וקהל שמקבל את הכוח להביע את דעתו. ואולי זה כל הקסם. האם מי שזכה היה צריך לזכות? לא בטוח וזה גם לא משנה. אין בית משפט עליון שמערער על החלטות, אין מישהו שיודע יותר טוב ממך. לא צריך תואר מסוים בשביל לקבל את הכוח להחליט, הוא שווה בין כולם בערב הזה. לשעה וחצי כל הדעות נשמעות, כל הדעות חשובות וכולם חייבים להביע את דעתם. וגם אם אתה לא בטוח מה אתה חושב, אתה יכול פשוט לצעוק, זאת גם דעה חשובה.
