התחלתי לשאול שאלות על נשים בהנהגה הרוחנית האורתודוקסית. התשובות הפכו אותי לאופטימית, אבל גם זהירה
חשבתי שגוגל יודע הכל. תשאלי את מוח הכוורת הזה כל דבר, ומיד תגלי את התשובה. ב-1969 צעד ניל ארמסטרונג על הירח, ״משחקי הדיונון״ היא הסדרה הנצפית ביותר בנטפליקס, ובעולם ישנן 7,099 שפות מדוברות. אך כששאלתי את גוגל כמה רבות יש בישראל, הכוורת הנבוכה לא סיפקה לי תשובה, ובמקום זאת הציעה שאשאל כמה רכבות יש בישראל, כמעט כמו אומרת לי – עזבי, אל תשאלי שאלות מסובכות אם את רוצה תשובות פשוטות.
זו רק אחת מהשאלות שהטרידו אותי בילדותי, ושכעת אני מבקשת למצוא להן תשובה. בשורות הבאות אבטא את החוויה האישית שלי, ואיני מתיימרת לייצג בהן נשות מגזר כזה או אחר. כנערה עברתי את המסלול הקלאסי שעוברת כמעט כל דתיה. גדלתי בסביבה ציונית-דתית, למדתי בחינוך ממלכתי דתי בבית הספר היסודי ובאולפנה והדרכתי בבני עקיבא. בראש מוסדות הלימוד עמד המנהל או הרב, כמו בראש בית הכנסת, הקהילה וההנהגה הרוחנית העירונית והארצית. סמכות דתית בסביבתי לבשה צורה זכרית, זקן וכיפה סרוגה.
בבית שגדלתי בו תמיד הייתה נוכחות משמעותית לספרי קודש. על שולחן הסלון היה מונח דרך קבע ספר פתוח שאבא שלי עיין בו ולמד אותו לאורך היום. מעולם לא העליתי על דעתי לנסות להבין מה כתוב בספרים, מתוך הבנה שנשים לא לומדות גמרא. המפגש הראשון עם עולם לימוד התורה הנשי קרה כשגיליתי שחברה שלי ניגשת לבגרות בגמרא. הייתי מבולבלת, וכמעט רציתי לומר ״אבל, אסור לך.״
האמנם? המשפט המוכר הזה כנראה הוביל דורות של נשים במאות האחרונות להאמין כי אין להן נגיעה בספרי הקודש, מקום בהובלת קהילה, או במאבק ציבורי הלכתי. התקבלה ההנחה כי לאישה אסור ללמוד תורה, להיות ״רב״ ולפסוק הלכה. ״אנחנו הדור ששכב על הגדר כדי שבדור שלך נשים תוכלנה ללמוד תורה״, אומרת לי הרבנית לאה שקדיאל, מראשונות המאבק הפמיניסטי הדתי בישראל. ״ובכל פעם ששאלו אותנו ׳אישה יכולה להיות רב?׳ התשובה שלנו הייתה – זה יקרה, אבל בדור הבא. בפועל זה קורה בדור שלנו.״
רק עשור עבר מאז סיימתי את לימודיי באולפנה, וכבר ניתן להבחין בתנועת השינוי המבורכת שמתהווה. ברבות מהאולפנות נשים עומדות בראש, ובתכניות הלימודים לבנות לא נדיר למצוא תלמוד, משנה וגמרא. בוגרות משתלבות בלימודים במדרשות ובתי מדרש ומייצרות מרחבי למידה נשיים בכל רחבי הארץ, כבית מדרש ״מתן״ לדוגמה. הן מלומדות, משכילות וסקרניות לעוד.
ובכל זאת, במדינת ישראל, בפתחה של שנת 2023, אין רבה אורתודוקסית המוסמכת לרבנות הראשית, על אף שאין מניעה הלכתית לכך. תקרת הזכוכית עדיין יציבה. בשנת 2019 הוסמכו 789 רבנים ודיינים בידי הרבנות, אך אף אחת מהנשים שנכחו באירוע ההסמכה לא זכתה לתואר הנכסף בעצמה. כיום, הדרך היחידה שאישה יכולה להיות מוסמכת בה לרבנות היא במיזמים פרטיים שאינם נתמכים או מתקבלים ברבנות הראשית. ארגונים כמו ״קולך״, ״עיתים״ ו״בית מדרש הראל״ וגם אז לא תכונה ״רב״ או ״רבה״, אלא רבנית, כצורך להפריד מהיהדות הרפורמית שבה אישה ״רב״ מכונה למעשה רבה. שקדיאל היא רבנית מהסוג הזה.
״הוסמכתי לרבנות בבית מדרש הראל, שנוסד על ידי רב ממוצא אמריקאי, הרב הרצל הפטר. למסמיכים שלי היה ברור שאני בעברית הרב לאה שקדיאל, כיוון שבאנגלית זו אותה מילה – rabbi. אבל הייתי רגישה לכך שאני רוצה שהפעילות שלי תהיה משמעותית פה בישראל. בתקופה שבה הוסמכתי נשים שהתקבלו ב״בית הלל״, בין שעברו תהליך פורמלי של הסמכה לרבנות ובין שלא, כונו רבניות, לא בתור אשתו של רב אלא בתור מנהיגה דתית. בהתחלה הייתי כותבת רב(נית). ככה שמי שרוצה יקרא רב ומי שרוצה יקרא רבנית. ויתרתי על הסוגריים ואמרתי, אני הרבנית לאה שקדיאל. זה אומר שאני אורתודוקסית שהוסמכה לרבנות.״
שקדיאל היא ממובילות המאבק הפמיניסטי הדתי בעשורים האחרונים. היא גדלה בירושלים בבית של ארבע בנות, ואת הנטייה למהפכה קיבלה כבר מהוריה, שהיו חלוצים דתיים. כיום היא מתגוררת בירוחם, שבה הייתה לאישה הראשונה שכיהנה במועצה דתית, ופרצה בשנת 1989 את תקרת הזכוכית בעבור נשים נוספות ברחבי הארץ בעזרת בג״ץ מפורסם שפסק כי אין מניעה חוקתית והלכתית שאישה תכהן בתפקיד כזה.
עוד לפני שפניתי אליה עם שאלותיי, שמה היה מוכר לי. הנחתי שאולי זה משום שאני תושבת ירוחם בעצמי, או שייתכן ששמה עלה באחד מספרי האזרחות בבית הספר בפרשת הבג״ץ המפורסמת. רגע לפני שיחתנו נזכרתי ששמה הופיע ברשימת עורכי החופה בארגון ״חופות״, שבאמצעותו נישאתי לאיש שלי, בבחירתנו לא להינשא ברבנות הראשית על אף שאנו דתיים.
לאחר אירוסיי הרגשתי שכאישה אין לי מקום ברבנות הראשית, ולא בטקסים שהיא מבצעת. יחד עם האיש שלי הבנו שמבחינת ההלכה אין צורך ברבנות הראשית לישראל, ולמען האמת – אפילו לא ברב. מספיקים שני עדים, רצון של שני הצדדים וחפץ ששווה פרוטה. במשך דורות זוגות שומרי תורה ומצוות התחתנו ללא הרבנות, וגם היום ברחבי העולם זוג שירצה להתחתן כדת משה וישראל לא צריך לעשות זאת באישור הרבנות. בהקשר זה היא אינה אלא רשות מבצעת של המדינה – יותר כמו אגף במשרד התחבורה, ופחות תנאי סף הלכתי. אם זה היה נגמר בזה, ניחא, היינו מתחתנים ברבנות למען הסדר הציבורי. אבל אנחנו מאמינים באמת ובתמים שהרבנות במתכונתה הנוכחית עושה נזק להלכה, ותמיכה בה – בטח בהקשר נישואים – מזיקה למסורת היהודית.
״חופות״ מבית השגחה פרטית הוא מערך רבני-הלכתי הנותן מענה ומאפשר בחירה חופשית לזוגות המבקשים להינשא הלכתית, כדת משה וישראל, מחוץ למסגרת הרבנות, ומבקש לשבור את המונופול של הרבנות על הנישואים האורתודוקסים במדינת ישראל. למערך מאגר של רבנים ורבניות שעורכים חופות בכל רחבי הארץ. כשנחשפתי לארגון הבנתי לראשונה שאין מניעה הלכתית שאישה תערוך חופה, בניגוד למה שחשבתי עד אותו היום. חופות הוא הגוף היחידי שבו נשים עורכות חופה על פי כללי ההלכה האורתודוקסית.
נשים למעשה יכולות לעשות הרבה ממה שנהוג שגברים עושים, ואין בכך סתירה הלכתית. באתיופיה נהוג היה שנשים מלות את ילדיהן, לעומת ישראל שבה נהוג שרק גברים מבצעים את ברית המילה. במערך הכשרות של ״צהר״, שמוזג עם השגחה פרטית ומהווה אלטרנטיבה כשרותית, נשים גם משגיחות כשרות.
גם בתחום הכשרות יש לרבנות שליטה, המתבטאת במונופול על המילה ״כשר״ (חוק איסור הונאה בכשרות). לכן מי שבוחר לאכול במקומות עם כשרות ״צהר״ יראה תעודה שכתוב עליה הכל חוץ מהמילה ״כשר״. בתחילת דרכה של ״צהר״ כגוף משגיח עבדתי בשני מטבחים שונים, האחד מושגח ברבנות והשני ב״צהר״, וראיתי כיצד משגיחת הכשרות של ״צהר״ מגיעה יום יום לבדוק חרקים בירקות, מפרידה גבעולים ובוחנת כל עלה. לעיתים קרה שאנשים שנכנסו לסעוד ראו אישה משגיחה במטבח והחליטו לא להישאר, רק משום שלתפישתם – שאינה נתמכת על ידי ההלכה – אישה משגיחה = לא כשר. תגובה זו עולה גם אל מול אישה העורכת חופה, או פוסקת הלכה.
״יש משפחות שרוצות לראות רב, גבר. יש הרבה פחות משפחות שמוכנות שזו תהיה אישה.״ אומרת שקדיאל.
אשת ההלכה מלכה פיוטרקובסקי מכונה בפי רבים ״רבנית״ על אף שמעולם לא הוסמכה לרבנות, ואף אינה חפצה בכך. ״אין לי שום סמיכה רשמית חוץ מתארים אקדמיים. דרך הסמיכה במדינת ישראל בעיניי מנוגדת להלכה, לא כך סמכו אף פעם רבנים, ולכן אני לא רוצה להיכנס לתוך הפסטיבל הזה. ההלכה נלקחה בשבי הפוליטי, והיום סמיכה לרבנות היא פונקציה של ידע נטו. מי שמחליט אם את יודעת מספיק או לא הוא הממסד, שגם מחליט אם מותר לך בכלל לגשת לבחינות.״
פיוטרקובסקי היא מחנכת, אשת הלכה ופעילה חברתית. היא תופשת את התורה כתורת חיים, ומבקשת למצוא חיבורים ותווך דווקא היכן שמזהה התנגשות בין ההלכה ובין קשיי המציאות. בתוך כך הייתה ממקימי ״פורום תקנה״ שקם בידי גברים ונשים, אנשי חינוך, תורה ומשפט, ומטרתו למנוע הטרדות מיניות בידי מנהיגים בציבור הדתי. ספרה ״הולכת בדרכה״ הוא אסופה של שאלות הלכתיות שנשאלה, ובכל אחת היא מפרטת את דרך הפתרון שמצאה במסגרת ההלכה. את דרכה ההלכתית החלה כילדה, כאשר אביה לימד אותה גמרא, בימים שלא היה נהוג כלל שנשים יקראו בה.
״לפני הרבה שנים, כשעוד לא חלמו על נשים תלמידות חכמים, למדתי גמרא לעומק ולרוחב. כשגיליתי שיש יותר מדי נושאים הלכתיים שאני לא יכולה לחיות עם האופן שבו הם מיושמים במציאות, החלטתי שאני לומדת הלכה לעצמי, עם עצמי ובעזרת גדולי תורה, ומנסה לעשות כל מה שביכולתי כדי לשנות דברים שבעיניי זקוקים לשינוי, וזאת על פי כללי ההלכה האורתודוקסיים. אני תמיד מדגישה לפני כל שואל או שואלת חדשים שאין לי שום סמיכה רשמית, והם אומרים לי בסדר גמור, אני רוצה להתייעץ איתך. אני מרגישה חובה להציג את זה. לא תמיד יודעים שאישה אורתודוקסית בישראל לא יכולה לקבל סמיכה רשמית, למרות שאיני רוצה לקבל אותה. אני אומרת את זה בשביל להיות ישרה.״
אל פיוטרקובסקי מגיעים רבים להתייעצויות הלכתיות, למרות ואולי אף משום שאינה רבנית מוסמכת. גישתה המאפשרת, המבקשת למצוא פתרונות הלכתיים המותאמים לתקופתנו, מהווה מוקד עבור אלו המבקשים לשמור את ההלכה האורתודוקסית ואינם בקיאים בה.
״אני רואה בתוכי את החשיבות להדגיש את הידע ההלכתי. כשאת באה לשאול אותי שאלה הלכתית, אני לא אגיד לך אסור או מותר, תעשי ככה ואל תעשי אחרת. אני אומר לך שאם ההלכה זה משהו שאת רוצה ללכת לאורו, את צריכה לשקול את הנושא ההלכתי הזה והזה, ואבהיר לך את כל המקורות ואת התמונה ההלכתית. לבסוף את תחליטי, כי הלכה זה דבר שכל אדם צריך להכריע בו בסופו של דבר, צריך לקחת אחריות על דרכו הדתית.״
בספרה כתבה פיוטרקובסקי פרק העוסק בתכנון ילודה, שהסעיר את הרוחות במגזר הדתי. בפרק מתייחסת הכותבת לכך שחלו שינויים במציאות המשפחתית מאז שנפסקה ההלכה במאה ה-12. כיום הזוגיות מבוססת קודם על חברות נפש, ואינה רק לשם קיום מצוות פרו ורבו. במציאות של ימינו האישה עובדת ומפרנסת, ולכן ישנם גם שיקולים של יכולת גידול הילדים הן בפניות והן מבחינה כספית, וכל זאת מוכרח לבוא בחשבון בעת תכנון המשפחה. בעקבות הפרק ספגה פיוטרקובסקי ביקורת נוקבת על כך שהיא משנה את פני ההלכה.
״אחד הדברים שרבנים לא סולחים לי עליו הוא הדרך שכתבתי בספרי על תכנון ילודה. כששאלתי אם כתבתי בפרק הזה אות אחת שאיננה על פי כללי הפסיקה האורתודוקסית, תמיד ענו לי את אותה התשובה – לא. את באמת היית נאמנה לכללי הפסיקה, אבל לא צריך לכתוב את זה, הציבור לא צריך לדעת. זו גם הסיבה שנשים רועדות מפחד לומר איזושהי אמת הלכתית חדשה. ויותר חמור מכך, הן חוששות לומר גם דברים שלחלוטין מקובלים על כל פוסקי ההלכה.״
כשאני שואלת את פיוטרקובסקי כיצד היא רואה את עתיד הנשים כפוסקות הלכה, מובילות קהילה ומנהיגות ציבור, היא מעידה שכבר היום ישנן נשים הפועלות ומובילות בתחום. לדעתה נוכחות נשית בהובלת קהילות תתרום תרומה כבירה להנהגה הרוחנית. ועל אף שישנה התקדמות משמעותית בנושא, שתמשיך ותתרחב, היא סבורה שיש להשמיע קול גדול יותר, שיצא את גבולות האקדמיה שבה מתנהל השיח הזה במסגרת מחקרים ומאמרים.
״אם התורה שלנו היא לא תורת חיים במובן של להנחיל אותה כדרך חיים אז מה עשינו? הרבה אקדמאים חוקרים וכותבים מאמרים, אבל זה תורה? אולי הציפייה שלי לא הוגנת או לא נכונה. אבל אני מצפה שגם נשים שלומדות תורה ויודעות הלכה יאבקו מלחמתה של תורה. אני אומרת ביושר שהיום בעיניי העניין הכי אקוטי הוא שילדינו ירצו לשמור הלכה, ולהתייחס לסוגיות המאוד אקטואליות במדינה. אני חוששת שזה יוכל לקרות, כמו כל דבר בחיים, רק כאשר תבוא אישה אמיצה ותפרוץ את קיר הבטון הזה.״
בפרק הפותח את ספרה, מתארת פיוטרקובסקי את סיפורה של שרה שנירר שהקימה את רשת הלימוד לבנות ״בית יעקב״ החרדית. שנירר זיהתה מצוקה רוחנית בנשים שהיו מנותקות לחלוטין מהוויה יהודית, וביקשה שינוי. היא ביקשה מרבנים תמיכה רוחנית וכלכלית בבתי הספר שהקימה, שפתחו פתח עבור נשים לעולם התורה.
״זו פעולה אמיצה, חריגה ויוצאת דופן.״ אומרת פיוטרקובסקי. ״אבל כנראה שבחיים ככה זה עובד. מישהי תפרוץ את הדרך, וגם אם לא יבואו ההמונים, כי הדברים האלה דורשים אומץ, אני מקווה שתתחיל בשורה.״
״השאלות שלך חשובות מאד. אל תבגדי באינטואיציות הפנימיות הבסיסיות הכל כך נכונות שלך.״ כך אמרה לי מלכה פיוטרקובסקי בסוף שיחתנו, וסיכמה את מה שלא הצלחתי אני לומר במילים. התעסקתי בלמצוא תשובות לשאלות שלי, אך ככל שהתקדם החיפוש שלי הבנתי שאולי למעשה לא שאלתי את השאלות הנכונות. אם האינטואיציה שלי בעניין חזקה ומובילה אותי בכיוון מסוים, אולי עליי מוטלת האחריות לענות לשאלות שניסחו רבות לפניי. באחריותי להדהד את הקול הנשי.
