מי חשב שאני אמצא את עצמי נסה במדינה שלי מהמקום הכי בטוח עבורי- הבית של סבתא באופקים, אבל אף אחד לא באמת תיאר לעצמו כמה התאריך השביעי באוקטובר שהיה נראה עד לאותו יום סתם תאריך הולך להשאיר אצל כך אחד ואחד מאיתנו חותם.
אותה שבת שחורה הייתה בליל של פחד, אימה וחרדה. הסכנה והמוות הפגישו אותי עם המקומות היציריים שבי ומחשבות על הסוף. אף פעם לא דמיינתי את האופן שבו אמות אבל תרחיש כזה לא תיארתי, אפילו לא בסיוטים. הייתי מוכנה לעשות הכל בשביל להישאר בחיים וזה הפחיד אותי.
מי שלא חווה את ה7 באוקטובר אף פעם לא יבין כמה שפחד קיומי יכול לסדוק אותך.
שבועיים אחרי ה7 באוקטובר חזרתי לעבוד בגן. הילדים המשיכו בשגרה שלהם. הם המשיכו לרקוד, לחייך ולשמוח. התמימות שלהם לא התכתבה עם המציאות הנוכחית, והיה לי קושי לתפקד בעולם שלהם. לקח לי זמן להבין שגם בהם משהו השתנה
מערכת היחסים שלי עם הלילה תמיד היתה מורכבת. זה לא שאת הבוקר אני אוהבת, אבל כשהשמש זורחת אני מצליחה לנוח באמת. לעצום עיניים ולדעת ששום דבר רע לא יכול לקרות. ובכל זאת, באותה השבת היא זו שהביאה איתה את הנורא מכל
שהם דורון מספרת על השירות הכי משמעותי שיכלה לבקש, תחושת האחריות וחרדה מבתי חולים. ואיך כל אלה נקשרו אחד בשני בעקבות המלחמה?
שנים שרציתי ללמוד בשדרות אבל החרדה שיתקה אותי. בסוף הלכתי על זה ולקראת השנה השלישית לתואר הבית שלי התמוטט. אני טוענת שאין דבר כזה מקריות, ואם כן, איך זה שהיא יכולה להיות כל כך אכזרית ולא הוגנת. קשה לי להבין איפה אני ממוקמת על המפה היום, אבל אני זוכרת בדיוק איפה הייתי עד לפני אותה שבת
