איך אנחנו עושים את זה?
אחרי שההצגה יורדת – מאיפה תבוא המשכורת הבאה?
מאת שיר שאלתיאל
ינואר 2020, קר בחוץ. חופשת חנוכה בבתי הספר כבר נגמרה אבל נשארו עוד כמה ערים להופיע בהן. חיפה, ירושלים, מודיעין ושני מופעים אחרונים ברחובות.
השעה הייתה 12:30. ישבנו כל השחקנים בוואן ליד תחנת רכבת סבידור מרכז וחיכינו לעידן, שחקן שבא באוטובוס מרמת גן ונתקע בפקק. הוא הגיע, עלה לוואן והתחלנו לנסוע צפונה לכיוון חיפה. הבטתי מהחלון וחשבתי על העובדה שההצגה יורדת עוד שבוע. ארבעה תאריכים, שמונה הצגות ושלום להצגה. היא תיעלם כמו שהפציעה. התחלתי לחשוב על התפקיד הבא שלי. רק התחלנו את החודש, מה יעסיק אותי עד סוף החודש? מה יעסיק אותי בכלל בהמשך השנה? ומה עם משכורת בחודש פברואר?
דנה, אחת השחקניות הראשיות בהצגה ישבה לידי. "דנה, אני בלחץ" אמרתי לה. "מה יש יפה שלי?" היא ענתה לי. "מה בדיוק אני הולכת לעשות אחרי שבילבי יורד?"
הימים עברו מאז "בילבי", הקורונה באה והלכה, ואני נותרתי עם השאלה מה אני הולכת לעשות עם עצמי אחרי שההצגה הנוכחית תרד. ישראל אומנם מדינה קטנה אך שופעת בשחקנים, תיאטראות והרבה בתי ספר למשחק שמוציאים בוגרים ובוגרות רעבים לבמה וזקוקים לפרנסה. כשחקנית צעירה שסיימה ללמוד לפני שלוש שנים וחוותה את עולם התרבות גוסס בתקופת הקורונה חשבתי לעצמי שאולי כדאי לי לברר איך בדיוק עושים את זה. איך שחקנים ושחקניות משתכרים באופן רציף מהמקצוע שלהם.
"אל תתפסו לסיפורי הצלחה," זהו משפט ששמעתי לפני שנה וחצי בהרצאה של ד"ר שמעון אזולאי, פילוסוף ואיש חינוך. קשה לא להיתפס לסיפורים אלו כהשראה בעיקר כשמדובר בעולם השואו ביזנס הזוהר והמתוקשר. כל שחקן, במאי וזמר שמוכר לנו כנראה קיבל כתבת שער בעיתון ארצי כאשר קורותיו וסיפור הצלחתו מרוחים על שני עמודים. אם הוא לא היה הצלחה, איך היינו מכירים אותו? אזולאי ביקש מאיתנו לשים לב שסיפורים על כוכב שנולד בן לילה וסטארטאפיסט שעשה אקזיט תוך שנה הם סיפורים שקיימים אבל הם אחוז מינורי בין אלפי אנשים, בכל התחומים, שעמלים חיים שלמים כדי לזכות ברווחתם ונשארים אנונימיים. העובדה שסיפורי מצליחנים נחשפים בפנינו אינה אומרת שהם לא עבדו קשה טרום ההצלחה, אך עדיין, יש לדבריו להיזהר מאשליית סיפור סינדרלה.
ובאמת, אני יודעת: על כל הצלחה מתוקשרת של אמן יש עוד לפחות מאה אמנים עובדים, לאו דווקא מוכרים, אבל איך אומרים, ברוך השם, מתפרנסים בכבוד.
אז איך הם עושים את זה?
ישנם עשרים ושישה תיאטראות רפרטוארים בארץ, בגדלים שונים ולקהלי יעד משתנים, לצד תיאטראות פרינג.
הצגות עצמאיות נוצרות בדרך כלל לפסטיבלים וסביב תמיכה של מפעל הפיס, משרד התרבות ועמותות התומכת באומנויות הבמה. בנוסף ישנן הפקות מסחריות של כוכבות וכוכבי ילדים שגם שם משחקות ומשחקים שחקנים מקצועיים.
השחקנים והשחקניות, שעובדים באופן הדומה ביותר לשכירים במגזר הציבורי, הם אלו שעובדים בחוזה קיבוצי. חוזה של שחקנית בתיאטרון אחד שמשכורתה נעה (בערך, לא לתפוס אותי על השקל) בין 6,000 ל-14,000 ש"ח כאשר היא מורכבת משכר בסיס לפי דרגה וותק, תוספות חלקיות על כל הצגה שהייתה באותו החודש (פרמיות) ותשלומים נלווים (פנסיה, הבראה, נסיעות). בד"כ השחקן ישחק בכמה הצגות של התיאטרון ותהיה תנועה בגובה המשכורת בין חודש לחודש לפי כמות ההצגות. ואולם רוב השחקנים אינם שכירים מהסוג הזה.
המגזר הנפוץ יותר אליו משתייכים יותר שחקנים הוא אלו שעובדים בכמה הצגות ופרויקטים במקומות עבודה שונים, בתיאטראות שונים, כדי לסגור את החודש ולא תמיד בטוחים מה יהיה הפרויקט הבא. אלו עובדים כנגד חשבוניות פר הצגה (עוסק פטור/ מורשה) ולחילופין מקבלים תלושי שכר מכמה תיאטראות ומבצעים תיאום מס. חלק מהפרויקטים ישולמו ב-10 בחודש העוקב לעבודה וחלק יכולים להיות משולמים גם בשוטף + 15, 30 ואפילו 60. שכר להצגה ינוע בין 350 שקלים ל-700 שקלים להצגה. הצגות עצמאיות עם קופה פתוחה יחלקו את הרווחים בין היוצרים וברוב המקרים כאשר האולם קטן או לא נמכרו הרבה כרטיסים השכר עלול להיות גם נמוך מ-300 שקלים. השחקנית הממוצעת תשחק בשתיים-שלוש הצגות פרינג' והצגות ילדים, ולעיתים גם בהצגה או שתיים בתיאטרון רפרטוארי גדול או בתיאטרון לילדים ונוער. זו הערכה גסה מנקודת המבט שלי. כל שחקנית בהתאם לאיכויותיה תשחק בתמהיל קצת שונה; שחקניות שרות ורוקדות ייקחו חלק יותר במחזות זמר, שחקניות בעלות מראה צעיר בהצגות ילדים וכן הלאה.
איך עושה את זה שחקנית עצמאית שגרה כמוני בירוחם? קודם כל, לומדת לתואר ראשון. צריך להרגיע את אבא ולעזור לו לעכל סופית שבחרתי להיות שחקנית. במקביל להבטחת האושר של אבא, אני משחקת בתיאטרון דימונה בשתי הצגות קבועות, "הבשורה" ו"הנסיך הקטן". בקיץ האחרון שיחקתי בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר במחזמר "על הגבעה" שיצרה קרן שפט וביימה אליענה מגון וזכינו בפרס האנסמבל והמוזיקה. בנוסף ישנה הצגת פרינג' נוספת שאני משחקת בה, "הראיס", ועוד הצגה עצמאית בה אני לוקחת חלק כמחליפה, "חצאית כאן קודקוד".
האם אני מתפרנסת היטב? לא. אני חייבת להשלים הכנסה כמורה לתיאטרון ובימאית של האירועים הקהילתיים בירוחם. לשמחתי גיליתי שאני אוהבת לעשות את זה. האם חברותיי התל אביביות מצליחות להרוויח רק מהמקצוע? האם זו שאיפה הגיונית בכלל? התשובה חמקמקה. כל השחקניות, כולל אני, ענינו פה אחד שאין לנו תשובה חד משמעית.
רותם שמחי, בוגרת גודמן שסיימה לפני שנתיים, ענתה לי בנוגע לשכר: "זה ממש משתנה. יכול להיות חודש שארוויח 4,000 ₪ מהצגות ויכול להיות חודש שזה יהיה כלום. יש חודשים שאין הצגות בכלל. בחודשים שיש הצגות ילדים, היו פעמים שגם הרווחתי יותר אבל זה ממש לקרוע ת'תחת ולעשות 3 הצגות ביום כל יום. מבחינת השלמת הכנסה אני עובדת במשרד גיפטקארדים וכל פעם שאין לי הצגות או חזרות אז אני במשרד וככה אני משלימה הכנסה".
נעה גנדלמן, בוגרת סמינר הקיבוצים שלמדה איתי באותה כיתה, ענתה: "השכר מאוד משתנה. יש חודשים שאני לא מרוויחה בכלל. בחודש שעבר השתתפתי בפסטיבל שקיבלנו בו 400 שקל ויש חודש שאני משתתפת בפרסומת ואז מרוויחה 6000 ש"ח. אין לי אפילו ממוצע לעשות זה ממש כל חודש משהו אחר".
ספיר רוזנפלד, בוגרת טרייה של ניסן נתיב תל אביב עונה גם היא תשובה דומה "הרווחתי בשנה שחלפה בערך 4500 מהשלמת הכנסה ועוד 3000 מעבודות משחק, אולי פחות, נע בין 1500-3000 ממשחק ובין 4000-5000 מהמלצרות והסיורי אוכל. היום אני בתיאטרון השעה ובינתיים מתפרנסת רק ממשחק, הצ'ק הקרוב יהיה גבוה".
אז למה זה כל כך לא יציב? מכמה סיבות, האחת היא שיש טווח גדול של מספר ההצגות בהן השחקנית משתתפת. יש תקופות עם יותר הצגות רצות ותקופות עם פחות ואפילו בכלל בלי. אם הצגה יורדת ולא נכנסה במקומה הצגה אחרת יכול להיווצר בור בתזרים החודשי. בנוסף- מספר ההצגות משתנה מאוד מחודש לחודש. אם מדובר בהצגה עצמאית או בתיאטרון פרינג' מספר ההצגות החודשי מועט (נע בין ארבעה תאריכים בחודש לחודשים ללא תאריך בכלל) ובתיאטרון רפרטוארי מספר ההצגות החודשיות גבוה יותר והולך בשיטה של סבבים: לדוגמא רצף של שישה ימים בהם ההצגה עולה כל ערב.
מרבית השחקנים והשחקניות עובדות בעבודה נוספת. הגיוון במקצועות משלימי ההכנסה הוא גדול; מורות ליוגה, מורות לתיאטרון, מעצבות תנועה להצגות, צלמות, בימאיות, כותבות ומפיקות. ישנה גם השלמת הכנסה שאינה קשורה למקצוע עצמו, בראשית הדרך יש שחקניות רבות שממלצרות [כשסיפרתי בצעירותי לחברים שאני הולכת ללמוד משחק, שאלו אותי אם בחרתי כבר באיזה סניף של ארקפה אני מתכננת לעבוד], כיון שעבודה במשמרות נוחה יחד עם לוח חזרות והצגות ויש כאלו שעובדות בעבודות משרדיות כאלה ואחרות. אפילו פגשתי שחקנית שהיא מתכנתת.
האם עבודה בחוזה קיבוצי בתיאטרון היא זו שתביא את בשורת היציבות? קל להניח שמסגרת, תפקידים מובטחים ומשכורת קבועה (יחסית) יהיו נחת עבור השחקן. כששאלתי את המרואיינות אם היו מעוניינות לעבוד בחוזה קיבוצי התשובות היו מגוונות. בוגרת גודמן, רותם, ענתה לי "לא כל כך בדקתי מבחינת חוזים מה זה אומר אבל אני יותר נהנית מהצגות ילדים או פרינג'. בתור שחקנית בתחילת הדרך אני יודעת שרפרטוארי זה להיות ממש בחזרות אינטנסיביות לאיזה תפקיד שאולי יש לו שניים שלושה משפטים ואני לא יודעת כמה זה מתאים לי".
לעומתה, ספיר בוגרת ניסן נתיב אמרה "הייתי רוצה להיות שחקנית בחוזה קיבוצי. אני אוהבת מסגרת ושיש זכויות שמעוגנות בחוק כמו פנסיה. אני רואה את עצמי הרבה יותר שכירה מאשר עצמאית, זה משהו שמרגיע לי את הנפש גם אם זה אומר שארוויח פחות. כיף לדעת שתמיד יהיה לך את הפרויקט הבא". כדאי גם לציין שחוזה קיבוצי לפעמים תחום גם הוא בזמן ולכן לא לעולם חוסן.
לא בטוחה שהבנתי לגמרי איך עושים את זה. ועוד לא דיברנו על מסך, שבעניינו כדאי לייצר סדרת כתבות מקיפה שתחלוש על כל התמורות שחלו עם השתלטותן של חברות הסטרימינג על חיינו ועם התגברות הצורך בשחקנים עם כמות עוקבים וירטואליים גדולה.
החלום להשתכר ממשחק נטו הוא מתוק. ארגונים כמו שח"ם (ארגון השחקנים והשחקניות בישראל), של"ש (שחקנים למען שחקנים) והפלטפורמה של הרשתות החברתיות הם עזר לשחקנים רבים להשתכר מהמקצוע שלהם.
האם אפשר להשתכר רק מהמקצוע? בפודקאסט של רן בוקר "מחוץ לפריים" בפרק "להיות שחקן בישראל" בוקר ראיין ארבעה שחקנים מוכרים ונאמר כי "גם הבכיר לא יוכל להתפרנס ממשחק נטו". אני מהמרת שיש כמה שמצליחים בכל זאת. לפחות בתקופות מסוימות. אבל באופן רציף במשך שנים? אני בספק.
בתם השנה השנייה שלי בלימודי המשחק סיימנו תהליך ארוך ומורכב של שנתיים עם המחנכת שלנו, השחקנית חווה אורטמן. בשנתיים האלו משחק היה כל חיי, דרך ההסתכלות שלי על המציאות וכל סיטואציה אנושית היוותה עבורי השראה. באירוע הפרידה מחווה, כשכולנו היינו נחושות ונחושים לצאת לדרך לשנה השלישית עם הפקות בית ספריות ואחרי זה, כמובן, לכבוש את העולם, חווה חייכה אלינו ואמרה "אם אתם רוצים לקיים את האומנות שלכם בלי לחץ כלכלי, תשיגו מקצוע נוסף".
