"מוקסי": לצרוח בלי קול

מאת:אילנה דדשיב
שתפו

תמונה קבוצתית של חברי הקאסט
מחאה פמיניסטית בנטפליקס: חברי הקאסט בתמונה קבוצתית | מתוך עמוד האינסטגרם הרשמי של הסרט

הסרט – "מוקסי", צועק את השינוי שהעולם חווה לאחרונה. אולי הוא משאיר אותנו מעט עצובות ולא מסופקות, אבל כן אופטימיות

"מוקסי" ("Moxie"), סרט פמיניסטי הפונה לדור הצעיר, היה חייב להיעשות. התקופה דרשה את זה, והעולם חיכה לזה. זה סרט שמנגיש לנוער את השינוי התרבותי והחברתי שקורה כאן. הרעיון לא נולד לאחרונה, הוא בעצם מבוסס על ספר עם אותו שם מאת ג'ניפר מתייה, שיצא לאור בשנת 2018. נדמה שלא היה זמן מתאים יותר ליציאה של סרט כזה; שנה מלאה בהפגנות ומחאות, חלקן קשורות לנשים ופמיניזם (ההפגנות באוגוסט בכל רחבי הארץ בעקבות מקרה האונס באילת) וחלקן ממש לא. שנה של עלייה במודעות להטרדות מיניות ואלימות נגד נשים. זה לא התחיל השנה, מחאת ה-"Me too" מוכרת לנו עוד מ-2017, אבל יש תחושה שהשנה הגענו לשיא. הפכנו לקומקום מבעבע ורותח של כוח נשי – והכוח הזה חייב להיות מועבר לנערות.

ויויאן (הדלי רובינסון), גיבורת הסרט, היא נערה מופנמת ששמחה להיטמע ולא לבלוט בין כל תלמידי בית הספר. באחד השיעורים היא מקבלת משימה, שהופכת למסע חיפוש עצמי. עליה לענות על השאלה – מה מעניין ומלהיב אותה? באותו יום היא פוגשת לראשונה בלוסי (אליסיה פסקואל-פנייה), תלמידה חדשה, כהת עור והיספאנית, שמנסה להביא את עצמה ואת דעותיה לשיעור. לוסי מתנגדת להצקות ולהטרדות שהיא חווה ממיטשל (פטריק שוורצנגר), שחקן הפוטבול המקובל, ולא מתייאשת גם כשהמנהלת טומנת את ראשה בחול ומתעלמת מתלונותיה. ויויאן מציעה לה להוריד את הראש עד שמיטשל יעבור להציק למישהי אחרת, אבל לוסי מתעקשת שהיא תישאר עם ראש מורם גבוה. ברגע אחד היא מאירה את עולמה של ויויאן באור אחר, מפיחה בה השראה וגורמת לה לרצות לעשות שינוי. היא חוזרת לביתה ומכינה עלוני מחאה אנונימיים נגד החפצת נשים ושוביניזם, עליהם מודפס השם "מוקסי". אמנם נערות בנות 16 מושפעות בקלות, אבל המהפך המהיר של ויויאן מנערה שלא יודעת ממה אכפת לה ואם בכלל יש משהו כזה, לנערה מורדת שמתחילה מחאה בבית ספר, הוא לא אמין במיוחד.

 

השחקנית והבמאית איימי פולר על סט הסרט
על הסט: השחקנית איימי פולר המגלמת את אמה של ויויאן, וגם הבמאית של הסרט | מתוך עמוד האינסטגרם הרשמי של הסרט

על פניו, הסרט נראה כמו כל סרט תיכון אמריקאי – עמוס בקלישאות. הגיבורה היא שוב אותה נערה בלתי נראית, מלווה בחברתה הטובה ביותר כאשר היא חוצה את רחבת בית הספר, המלאה בקליקות האמריקאיות המוכרות: הגותים, המוזיקאים, הספורטאים, המעודדות ועוד. אבל התבנית הזאת, נדושה ככל שתהיה – עובדת. ואם מתבוננים היטב, ניתן לראות מקומות שבהם התבנית הזאת נשברת.

פתאום שחקן הפוטבול המקובל, מיטשל, הוא לא מושא האהבה, אלא זה שכל הצופים שונאים, ונותן פרספקטיבה חדשה על אותה דמות קלישאתית שתמיד ראינו. הוא כבר לא סתם דושבאג, הוא לא סתם מעצבן, הוא מסוכן. ויויאן לומדת שאסור להתעלם מההתנהגות שלו, אסור להוריד את הראש, ולא צריך להרשות לדושבאג להיות דושבאג.

המעודדת המקובלת, אמה (ג'וזפין לנגפורד), כבר לא הנערה הרעה הזאת בסגנון רג'ינה ג'ורג' ("ילדות רעות"); היא לא מקבלת מקום מרכזי כמו שדמות כזאת תקבל בדרך כלל, ורק לקראת סוף הסרט מתברר שיש לדמות הזאת משמעות גדולה – משמעות שגורמת לנו לראות גם אותה באור אחר.

סוף סוף גם מביאים לקדמת הבמה שחקן ממוצא אסייתי, ניקו היראגה שמגלם את סת', מושא האהבה והחתיך, כזה חתיך שאחרי הסרט כל צופה תרצה להצטופף איתו בתוך ארון מתים (ברצינות, מי יכולה להגיד לא לשיער החלומי הזה?). ואיך אפשר שלא להזכיר את לוסי, שבמקום להוריד את הראש ולשתוק עד שהדושבאג יפסיק להציק לה, היא נלחמת ומנסה לפקוח את עיניה של המנהלת, שמתעקשת להסיט מבט מהבעיות שמטרידות את נערות בית הספר. לוסי היא הבשורה על כך שהעולם יכול וצריך להיות טוב יותר לנשים.

 

השחקנית אליסיה פסקואל-פנייה
לא מורידה את הראש: השחקנית אליסיה פסקואל-פנייה בתפקיד לוסי | מתוך עמוד האינסטגרם הרשמי של הסרט

"אם זה פמיניזם, אז אני ממש בעד" – אומר מיטשל, המטריד הראשי, כשכל הנערות מגיעות עם גופיות לבית הספר כאות מחאה. אחד הדברים הטובים ב"מוקסי", זה ההטרדות הקטנות שרואים לאורך הסרט. תחילה לא מתייחסים אליהן כהטרדות – לא כשג'ייסון, דושבאג מספר שתיים, מתיישב מהר בכסאה של תלמידה כדי שהיא תתיישב עליו בלי כוונה, לא כשהוא זורק עליה את חולצתו ומתיישב עליה, לא כשמפליקים למישהי ובורחים, וגם לא כשמתפרסמת רשימה מחפיצה של תלמידות שכוללת שלל קטגוריות כמו "התחת הכי שווה", "מעולם לא נגעו בה", "עושה ביד הכי טוב" ו"הכי שווה" (זה התרגום שנטפליקס החליטו לתת ל"most bangable", כשזה קרוב הרבה יותר ל"הכי שווה דפיקה"). הדברים המטרידים האלה מתקבלים מינימום כמובן מאליו, ומקסימום עם חיוך נבוך ו"ברצינות?" או "די עם זה" קליל ולא תקיף. כי זאת באמת המציאות שאליה היינו מורגלים שנים רבות, ובני הנוער עדיין מורגלים – מציאות בה אפשר לפלוש למרחב האישי של אישה, ולהגיד לה שהיא שווה דפיקה זאת מחמאה; ואם את לא מתייחסת לזה בצחוק ובקלילות, את היסטרית, את מגזימה, את עושה סיפור מכל דבר. אז "מוקסי" כאן כדי להבהיר לכל נערה שלא הייתה בטוחה – זה לא בסדר לפלוש למרחב האישי שלך, "שווה דפיקה" זו הטרדה ולא מחמאה, ואת לא היסטרית או עושה סיפור; את נלחמת על מה שמגיע לך, בזכות ולא בחסד.

ואם כבר "לבד" אז שיהיה בתנועה

סיבת המוות: רוק אנד רול

הדבר הבא: האם זהו סופן של הרשתות החברתיות?

הדבר הבא: הכירו את הזמר מבית שאן שכבש את תחנות הרדיו

יש גם דברים מאכזבים. סת' מופיע בסרט כפמיניסט היחיד בכל בית הספר, הוא הבחור היחיד שעומד לצידן של הנערות ומביע תמיכה במחאה. זה נכון שאין הרבה גברים תומכים בעולם האמיתי, אבל לא יכול להיות שהייצוג הגברי הטוב והנכון הוא כל כך מועט בסרט. גם הדרך שבה "נענש" מיטשל לא אמינה, ומייצרת קיצוניות לא סבירה בין ההתעלמות המוחלטת של ההנהלה מהתנהגותו, להאשמה ו"הבנה" של כל מה שקרה מתחת לאף שלה. לכן הרגע הזה שבו מיטשל לכאורה עומד לקבל את עונשו (ולא ברור מה יהיה העונש ועד כמה חמור), לא מספק באמת; הוא גם לא משקף את המציאות, שבה ענישה על התנהגות כמו של מיטשל היא הרבה יותר מורכבת ולא קורית בכזאת פשטות. גם הסוף הטוב שהנערות מקבלות הוא אמנם דבר מתבקש בסרט תיכון הוליוודי, אבל לא כל כך אמין; בעולם האמיתי לא משיגים תוצאות כאלו כל כך מהר ממחאה בבית הספר, אפילו לא קרוב לזה.

השחקנית הדלי רובינסון עם ציורי לבבות וכוכבים על ידה, סצנה מתוך הסרט
נועזת: השחקנית הראשית הדלי רובינסון מציגה כוח נשי | מתוך עמוד האינסטגרם הרשמי של הסרט

"מוקסי" הוא מראה למציאות שלנו, ומציג בצורה מעניינת ומבהילה את השינוי שהעולם עובר, ואת האופן שבו השינויים שעוברים על עולם המבוגרים זולגים לחייהם של הדור הצעיר. למרות שיש בו בעיות, "מוקסי" מעניק לצופות תחושה של שחרור. הוא מתחיל בחלום שויויאן חולמת, בו היא רצה באימה ביער, מנסה לצרוח ומגלה שאין לה קול. בסוף, כשהיא וכל התלמידות שהשתתפו במחאה מקבלות את הקול שלהן וצורחות, הרגשתי שגם אני צרחתי, או שהן צרחו בשבילי. הסרט הזה הוא לא מספיק בשביל לגרום לי ללכת להפגנות ולמחות, אבל הוא גרם לי להרגיש חלק ממשהו גדול שקורה בעולם. הוא גם נתן לי תקווה, ותמימה וחמודה ככל שתהיה, כולנו צריכות אותה עכשיו.


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות