הנוסעת: מתוק כשמר לי

מאת:דניאל דהן
שתפו

טרמפ ממצפה רמון לאילת, יום שישי, 6:350 בבוקר, עלות נסיעה: 25 שקלים 

"יאללה, כפרה, תעלי, אין לי את כל היום" כך ישי קיבל את פניי בבוקר. גבר מבוגר שבכל השנים שאני גרה ביישוב לא ראיתי אותו. הוא נעל נעלי טבע ולבש חולצה מכופתרת מעט שקופה. את ההזדמנות לנסוע איתו מצאתי רק אתמול בערב ברגע האחרון, בקבוצת הטרמפים בפייסבוק, ובזכותו אני בכלל נוסעת היום לאילת.

אילת

כשעליתי לרכב רציתי להגיד לו "תירגע, כפרה, אתה לא מעמיס פה טרמפיסטים, אתה מסיע אותי על הדרך ואני גם משלמת". פעם לקחת טרמפיסטים היה שווה ערך למחווה של "לעשות להם טובה", היום גם המחווה ההיא מומרת לכסף ולחץ של זמן.  בסופו של דבר, בלעתי את הרוק ועליתי לרכב המקרטע. מאחורה ישבו כבר שתי בנות ואני התיישבתי ביניהן, חיכינו לא מעט זמן בתחנת הדלק לטרמפיסט אחר שאיחר להגיע, ובזמן הזה ישי לא הפסיק לקלל. למען השם, כבר למעלה מחצי שעה אני יושבת בין שתי נשים, האחת מלאה ומוחצת אותי והשנייה לא מפסיקה לספר לי כמה קשה למצוא היום בחורים. בחורים היא קוראת להם, לא גברים.

ינון, הטרמפיסט האחרון, נכנס לרכב בתזמון מדהים. בחור גבוה, חתיך, עם עיניים כחולות בהירות ומראה זרוק. לא משנה מה ישי אומר, אני אישית סלחתי לו על האיחור.

הטרמפיסט האחרון

"גוד מורנינג, סאנשיין" הוא זרק לאוויר הרכב וחייך חיוך רחב ואיתו יצאנו לדרך.

מהר מאוד התפתחה ברכב שיחה שבה ישי סיפר על השקפות החיים שלו."ככל שיש קידמה, ככה אנחנו רוצים יותר, אם לא היו ממציאים את הסלולרי היינו מסתדרים טוב גם בלעדיו. אתם הדור האחרון שמכיר גם את זה וגם את זה. תבחרו בטוב, אל תשחיתו את הטבע האמיתי". שתיקה.

זו שגורמת לחלק הימני שלי ברגל להירדם ותופסת מושב וחצי לפחות, אומרת לי בלחש "אוף אין לי כוח לנהג הזה, מה הוא רוצה על הבוקר". ניסיתי בכוח להתעלם ממנה ודפקתי לה חיוך מעוך ומהנהן.

"תגידו, איך אתם מכירים היום בני זוג? כשאתם יוצאים למועדונים לבלות?" ישי שאל. ינון, תפס את המושכות וניסה להסביר לו איך זה עובד היום: "אח שלי, היום אתה יוצא לבר, פוגש בחורה, עד שמגיעה זאת עם הסיפורים".

ישי התעניין דווקא איך זה מהצד שלנו, של הבנות. לא דיברנו הרבה, רק אמרנו שנמאס לנו מגברים כי הם לא גברים כמו פעם, שמחכים לך מתחת לחלון הבית עם זר שלפרחים. היום הם מחכים עם הודעה בפייסבוק,וגם זה נס שמצטייר כמאמץ גדול.

ישי השיב לנו: "פעם, כדי להכיר מישהו היית צריך להיתקל בו ברחוב. היום אני שומע על אחת שמכירה מישהו דרך האינטרנט מקצה שני של עולם ובטוחה שהוא בעלה לעתיד. והגברים, אם את קשה להם הם כבר לא מתעקשים עלייך; עוברים הלאה למה שיותר קל, מקולקל. הכול מקולקל, תאמינו לי".

"הבחורות הן אלה שלא כמו פעם. אתה לא מעמיס אותן, הן באות, פשוט ככה". הוסיף ינון.

הבחורה שישבה לידי ישר קפצה עליו כאילו הוא נציג המניאקים, "תאמין לי, כפרה, שאם הייתם גברים אמתיים לא הייתם מחפשים רק להעמיס אותנו ולברוח".

ינון הסתובב והביט למושב האחורי במבט מופתע והרים גבה. אני דווקא חשבתי שהוא טיפוס שהתאכזב יותר מדי, ולא נתקל בבחורה הנכונה וזו הסיבה שהוא מדבר בצורה הזאת. בכל מקרה, לא אמרתי כלום. וזה לא כי לא אכפת לי ממצב הנשים, קשה להגיב לשיחה כזאת בשמיעה ראשונה.

כשעצרנו, כמה דקות לפני ההגעה לאילת, ישי נזכר שיש לו משהו בשבילנו. הוא הוציא שקית ממתקים והציע לנו לקחת לעצמנו, ללא עלות. מיותר לציין שהסתערנו על ממתקי הגומי, שנהרסו מהחום ואיבדו את היופי שלהם; גם כי ממתקים זה מנחם וגם כי הם בחינם.

מתוק גם שבשיחה מר

כשהגענו לאילת הפרידה מינון הייתה מביכה. שנינו הרגשנו שיש לנו עוד על מה לדבר בהמשך לשיחה ברכב. החלטתי ללכת משם ישר לים ובדרך תהיתי איך זה ששיחה עם אנשים שאני לא מכירה, יכולה להשאיר בי כל כך הרבה מחשבות. אכלתי עוד נחש גומי. חשבתי שאולי "ההעמסה" הזאת שינון דיבר עליה,  זאת בריחה – אנשים רוצים לנחם את עצמם עם טעם מתוק בפה, בדיוק כמו נחשי הגומי המעוכים שאיבדו את הברק של הפלסטיק שקורן מהם בדוכנים.


שתפו