ב-15 לינואר להקת רוקפור תחגוג 20 שנה לאלבום "האיש שראה הכל" במועדון הבארבי, ההופעה תעמוד בסימן איחוד וחידוש הפעילות עם סולנה לשעבר אלי לולאי. הקטע האינסטרומנטלי שפותח את האלבום "האיש שראה הכול" נקרא "פתאום", והוא כבר מחזיר את שומעיו בזמן 50 שנה אחורה, הישר אל הסיקסטיז: אסיד, רוק פסיכדלי וקריסה אל התת מודע. לפני עשרים שנה להקת רוקפור הצליחה לבנות מכונת זמן מוזיקלית, הפליגה בזמן ושכחה לחזור.
קשה לקבוע איך צריך, כדאי ואפשר לנתח את האלבום הזה, במיוחד בכל הנוגע לזמנים. האם לשפוט אותו ברוח התקופה שבה נעשה, או שמא מוטב לדבוק לסיקסטיז בכדי להבין את כוונת המשורר? ייתכן שזו סתם הגזמה והאלבום הזה רק מפגין חיבה לסיקסטיז ולרוח הנעורים שאפפה את התקופה. מבלבל. ולכן, אין ברירה אלא להאזין לאלבום "האיש שראה הכל":
"בנגיעה אחת אל מציאות אחרת
כמו כוכב הצפון במדבר שומם
שמנצנץ מעלי מכוון את דרכי
בתוך מבוך מפותל של מציאות מדומה
מחשבה היא אור
ידיעה היא ערך."
("מכונת הזמן", מתוך האלבום "האיש שראה הכל")
טיול אל התת מודע
להקת רוקפור עברה גלגולים רבים מאז הקמתה בשנת 1988 ועד היום, אך היה משהו שונה בתהליך ההקלטה של האלבום הזה, ובשילוב של חברי הלהקה בתפקידים השונים באותן שנים. אלי לולאי – שירה וגיטרה, ברוך בן יצחק – גיטרה, מרק לזר – גיטרה בס ואיסר טננבאום – תופים.
לאלבום יש ז'אנר מוזיקלי ברור: רוק פסיכדלי רווי אפקטים של דיסטורשנים כבדים שמבטאים התרסה כנגד המוזיקה המיינסטרימית הנעימה לאוזן. השירים מלווים בקולות רקע שבוקעים מתוך הפיקאפים (המיקרופונים של הגיטרה), ואלו נשמעים כמו קול חנוק שבוקע מתוך חלל קטן. צלילי התופים מכים בחוזקה, מזכירים מקצבים קדומים. סולואים וירטואוזים וסליידים על הגיטרה החשמלית תורמים לחוויית המסע אל תוך התת מודע, ומייצרים תחושה של צלילה תחת סמי הזיה.
לצורך השגת סאונד ישן, טסו חברי להקת רוקפור ללונדון, שם רכשו כלי נגינה בני 50 שנה. גיטרות ישנות עם צליל מלוכלך השיגו להם את האפקט שהקנה לאלבום את הצליל הייחודי, האופייני לרוק הפסיכדלי בסיקסטיז. בנוסף לכך, רוקפור הקליטו את האלבום בשיטת הקלטה של סליל ולא בשיטת הקלטה דיגיטלית שכבר הייתה נפוצה ומקובלת באותן השנים. הכל על מנת להשיג את הצליל הרצוי.
"באור חיוור, במלכודת השעה,
בא מלאך, תראו מה יש לו ביד,
מה שמפריד בין טוב לרע,
זה אחי"
("חור בלבנה", מתוך האלבום "האיש שראה הכל")
נכנסו מהדלת האחורית
רוקפור בחרה להשתמש בז'אנר הרוק הפסיכדלי כמחאה כלפי העולם הממוסחר שבו פעלה. זה לא שבניינטיז לא היה רוק טוב בארץ או בחו"ל, היה גם היה, ואפילו משובח. בשנות ה-90 הגראנג' הגיע לשיא הפופולריות שלו, נושא בכנפיו להקות כמו נירוונה, אליס אין צ'יינס, פרל ג'אם ועוד רבות וטובות. בארץ שיגשגו להקות כמו מופע הארנבות של ד"ר קספר, איפה הילד והמכשפות. אבל אי אפשר להתעלם מהפופולריות של ז'אנר הגראנג' ומהחיבוק ההגמוני שקיבל. אם הרוק הפסיכדלי סיפק כלי ביטוי מחוספס ואותנטי לדור שלו, כזה שמתנגד לשמרנות הממסדית ומטיף להתרסה והנאה, הגראנג' הפך לכלי בידי הממסד ליצירת רווחים בעזרת הפופולריות שלו. נוסחה מוזיקלית שהוכיחה את הצלחתה. הקולות האותנטיים והמחאתיים שהגראנג' היה אמור לספק, הפכו דומים יותר ויותר עד שהייחודי וה"לא מקובל" הפך ל"מקובל", או יותר נכון למסחרי.
רוקפור נכנסה בדלת האחורית ועקפה את כל שומרי הסף התרבותיים שמכתיבים את סדר היום המוזיקלי המוכר והמנומנם. הם ניטרלו את המלכודות שהציב בפניהם השוק המסחרי ויצרו יצירת מופת ישראלית. "האיש שראה הכל" מסתכל פנימה לעומק התת מודע ומתעד את החד פעמיות שבאדם. ציר הזמן של רוקפור אינו לינארי, אלא מעגלי. הסיפור הגדול מסופר ממבטו של האינדיבידואל שמסתכל מהצד ורואה את האנושות חוזרת על הטעויות שלה. זהו נרטיב על מלחמות רוויות דם שלא מובילות לדבר, על כסף, על משאבים, על פוליטיקה ועל דת.
אז אולי האלבום הזה לא חידש כלום מבחינה מוזיקלית, אבל הוא בהחלט היה הדבר הכי מרענן ופורץ דרך ברוק הישראלי בשנות ה-90. האלבום הזה הכין את הקרקע ליצירות עצמאיות שאינן תלויות בזמן ובאופנה שמכתיב הזרם המרכזי. במבט על, "האיש שראה הכל" הוא אלבום אינדי ולא אלבום רוק פסיכדלי. הוא אותו זקן נרגן שנכנס למכונת הזמן וחזר להיות ילד אינדי בן 20. מעניין לדמיין איך זה יראה על הבמה בהופעת האיחוד. וכמו שכבר ציינה להקת רוקפור עצמה:
"איבד שליטה
האיש שבעיניו ראה יותר מיד
אמרו: 'אתה נשארת דמות מהעבר'
נותר רק לחכות" (מתוך השיר: "האיש שראה הכל").
15/01/2015, מועדון הבארבי ת"א
