השורשים הגדולים

מאת:איל גל
שתפו

השורשים הגדולים מתפרצים מתוך הקרקע, מתחברים לגזע העבה והקלוף, זכר לאהבות נעורים חרוטות עליו מכל עבר, חבויות מעט מאחורי האותיות הגדולות הזועקות "ה'-ה-ו-א-ה-מ-ל-ח" ותמיד גורמות לו לתהות אם מדובר במחאה או באחד הילדים שטעה באיות, בכל מקרה דחה את ההצעות החוזרות למחוק את הכתובת, הגזע סופג הכול. הענף הגדול מתפצל שוב ושוב, מזכיר לו את הרוגטקות מילדותו, מבטו מלווה את הענפים הקטנים עד לניצנים ושוב הציפור הזאת, הוא לא רוצה לקלל, שנוחתת על הענף וקוטעת לחלוטין את המחשבה. הוא נזכר שהוא בכלל לא הגיע בשביל הענפים, אלא בשביל החוטרים. "לחתוך את החזירים" היה זועק המנהל שלו בזמן שעבד במטע, הוא אף פעם לא הבין למה לכנות אותם ככה ומה זו השנאה הזו להתחדשות החיים של העץ. החזירים השנואים האלה הם הנושא לדרשה השבועית שלו, "ויצא חוטר מגזע ישי". הוא חושב שעלה על רעיון גאוני המשווה בין גודל החוטר לגודל השורשים על פי מאמרו של אגרונום נודע שקרא לא מזמן, אפשר אולי לחבר אותו לנבואה בישעיהו פרק י"א. לעזאזל, לא ברור לו בכלל אם זה רעיון יצירתי ומהפכני או סתם איזה גימיק לדרשה, הוא כבר לא מבדיל ביניהם. כנראה שבין הגאונות הצרופה לשטחיות הרדודה אין הרבה הבדל, ואולי בכלל המתנגדים צודקים וכל הקהל הקדוש הזה לא קולט את הקריצה בעין, שהוא בסך הכול רצה להגיע הביתה בשלום, וללמוד איזה דבר על כוס קפה בדרך.

לא תמיד הוא היה כאן. שנים הסתובב בין מוסדות חינוך בשלל הגילאים, ישיבות גבוהות ובתי ספר למיניהם, מנסה למצוא לו מקום. לשיעורים ולקורסים שלו היו שלל שמות, אבל בכל מקום שבו הצליח להישאר יותר משנה אמרו לו "לא ברור לנו מה תפקידך כאן, אבל ברור לנו שהוא חשוב". התלמידים אהבו אותו והקיפו אותו, מרגע הגעתו עד רגע יציאתו לא ידע דקה של שקט ולא הצליח לדחות בקשה לשיחה אישית כזאת או אחרת. שאר הצוות קינא בו, השיעורים שלו היו מלאים עד אפס מקום ללא היעדרויות, ובהפסקות היה יושב על הדשא ומנהל שיחות נפש אישיות או קבוצתיות עם המדוכאים התורנים. אבל תמיד הגיע גם הרגע הבא, נאמר לו שאי אפשר לממן משכורת לאדם ללא תפקיד ברור, שהוא צריך למצוא נישה שיהיה אפשר להסביר למה משלמים לו כדי להסתובב מתלמיד לתלמיד. הם רוצים שהוא יישאר, אבל אם אפשר בבקשה רק שימציא לעצמו תפקיד שאפשר להסביר לגזבר. מנהל פדגוגי? יועץ חינוכי? מומחה לענייני דיכאון תלמידים? וכשזה לא הלך, וזה תמיד לא הלך, נפרדו הדרכים והוא המשיך למוסד הבא, לסיפור החוזר על עצמו. מבולבל, מחפש את עצמו ממקום למקום, מרגיש בבית בכל מקום ובאף מקום. כמה שנים עברו מאז, והנה הוא היום במקום שהוא כולו שלו, מקום הבנוי על אישיותו, שיעוריו והנישה שלו.
ברגעים שהיה מובטל שוב, בלי כסף למשפחה, מדוכא מהפיטורים החוזרים על עצמם שוב ושוב ועייף מהריטואל הקבוע תמיד קיבל את תלמידיו האחרונים שבאו למחות על היחס אליו. תמיד הציעו עצומות, מרד תלמידים, החרמת מרצים, הפגנות שקטות או רועשות והוא תמיד סירב, לא יורקים לבאר ממנה שתית, אולי תשתה ממנה בעתיד, לא לעשות רעש, לא להפריע ליקום להסתובב. הוא לא סיפר להם שיותר מכל הוא פחד מהיחס אליו כנערץ, כאדם שאנשים אחרים מתקבצים סביבו ומחכים למוצא פיו. כל כך אהב לחבק את הסובבים אותו אבל הגביל עצמו בשמירת נגיעה, לכולם אמר שזה מבחינה דתית. הוא לא העז להודות בפחד שלו להיות נערץ, כל כך נערץ עד שיעז לעשות דברים שרק מי שתופס עצמו כגדול מאחרים מעז. פחד להיות נערץ כפי שהעריץ את הרב הזה שהפך אותו מילד תמים בישיבה מוכרת לילד פחות תמים בישיבה מנוכרת, אותו הרב ששנים אחר כך יקבל בטלוויזיה פנים מכוסות פיקסלים והוא מצדו יקבל את האות הראשונה של השם, את חוק ההתיישנות העבש והיבש ואת הלילות הארוכים בלי שינה, על הספה בסלון, כדי לא להעיר את האישה שיודעת ולא יודעת.
והיא תמיד שם בשבילו, תומכת בו ובשיגעונות שלו מרגע שנפגשו ועד לא מזמן. כמה חיזר אחריה וכמה עבד קשה בשבילה, כמעט כמו יעקב לרחל. והנה זה שוב, הדרשות שלו השתלטו גם על המחשבה, הוא לא מסוגל לחשוב על שום דבר אישי, אפילו לא על אשתו, ילדיו או על סקס בלי שתגיע איזה אנלוגיה תנכ"ית או איזו הברקה לדרשה ותפריע. לא, לא כמו יעקב לרחל, כמו אדם מאוהב שרואה את מטרת חייו ועובד בשבילה, אם התנהג כך יעקב אשריו, ואם לא, מי הוא שישווה עצמו ליעקב אבינו, מה זו כל הגאווה הזו שעלתה לו לראש. לכאן לא הסכימה להגיע, דווקא הרעיון המקורי הלהיב אותה, אבל לעזוב את הבית, זה מוגזם. דווקא אז בשיחה, כשעלה הרעיון, אחרי עוד פיטורים מבזים מחצי משרה באיזה פרויקט יהדות לחיילים משוחררים, דווקא היא זו שדחפה אותו להסכים. לבנות קהל מסביבך זה מצוין, זה מה שאתה יודע לעשות, וזה בכלל לא קהילה כמו שאתה חושב עליה, זה לא להיות רב, זה רק להיות דרשן. בחלומה כנראה ראתה את גינת הבית מתמלאת אנשים צעירים המשתוקקים למוצא פיו ולאיזה אוכל רוחני. וגם כמובן, לבית מלא אורחים שניתן לפטם עוגות מעשי ידה להתפאר.
היא לא שיערה שהגינה תקטן מלהכיל את הקהל כבר בפעם השנייה, שהתכנית תצליח מעל למשוער. שכבוד העסקן אמר שזהו, צריך למצוא מקום חדש, הוא לא גילה להם שהוא כבר מצא והוא רק מכוון אותם לשם. השאיר אותם להתחבט בסוגיה הלוך וחזור, חורשים את כל האזור בחיפוש אחר מקום מתאים רק כדי להתאהב ברגע אחד בגבעה הזאת, שאף שביל לא מוביל אליה וכל השבילים מובילים אליה. שהיא קרובה אל הכביש הראשי באותה המידה שהיא בלתי נראית ונשמעת ממנו. בין שני בתי האבן הנטושים לבית השייח' עמדו כבשים ולעסו את הירוק האביבי הזה, בוהות בחבורה המוזרה ומנסות להבין האם מאוהבינו או מצרינו הם. הם ראו קבוצת אנשים עם עיניים בורקות יושבים על מחצלות בין העצים ומקשיבים לצלילי הדיבור והזמרה במקום שהוא זמני לחלוטין באופן קבוע. העסקן לעומתם ראה במקום קבוצת אנשים עם עיניים בורקות עובדים את האדמה, את הבתים ובעיקר את האדמו"ר בראש הגבעה במקום שהוא קבוע לחלוטין באופן זמני. מפה לשם, כספים הועברו, כבשים הועברו, השייח' נשאר, הדרשות החלו להישמע ברוח הקלה ובתי האבן החלו מתחדשים.
איזו השוואה מטומטמת, להשוות בין גדלים בימינו ישר זורק לקונטקסט אחר לגמרי, בטח אם מסבירים מה זה חוטר ומה זה שורש ועוד מוסיפים לזה את זרע ישי, זה לא נשמע טוב. כל פעם זה קורה לו, הוא חושב שיש לו רעיון גדול, לא נאמן למחשבותיו על אנשים גדולים. יום אחד, ברוח הגמרא כמובן שלא סתם יום, בדרך להלוויה של איש גדול אחד אמר לו איש גדול אחר כי הבר מינן היה ראוי לחסידיו רק כי לא לקח עצמו ברצינות, למי שלוקח עצמו ברצינות אסור להקיף עצמו בעושי דברו. זה נחקק בראשו, לפחות באידיאולוגיה או משפט לחיות לאורו, חלק מתפיסת חיים אוטופית. זה הזכיר לו תמיד את ההפתעה ברשימותיו של הרבי מלובביץ' והסיפורים עליו, על האדם שדאג לכל יהודי בעולם אבל את סדרי הפסח האחרונים שלו חגג לבד בחדרו. האיש שסרב במשך שנים להיות אדמו"ר וניסה להתחמק בכך בביישנות והפך לחוטר מגזע ישי בלא רצונו. פותח עיניים והוא שוב מול העץ, משווה עצמו לגדולים בהרבה ממנו, אולי בעצם מנסה למצוא מהם תשובה או נחמה, או לפחות צרת רבים.
צריך להמשיך מכאן, הוא לא יכול כל יום, כל היום, לעמוד ולהסתכל על העץ הזה, המרשים. העץ הנדיב נותן לו כל פעם איזה ענף או שורש, קן של ציפור או אפילו פעם אחת את הלשלשת שלה לטובת הדרשה, איזו דוגמא עילאית לסוגיה פילוסופית. הרבה עצים יש כאן על הגבעה, יפים ממנו ואפילו כמה גדולים ממנו. אבל אין אחד שנראה זקן, מקומט ומכובד כמוהו, והמיקום – כמעט בראש הגבעה, צמרתו נראית לכל עבר אך מקום אידאלי להתבודדות לאדם העומד תחתיה ומוסתר בצמחיה מסביב. די, צריך להמשיך, אבל לאן? הוא חושב על האמפיתיאטרון או על בית השייח', אולי בכלל יקפוץ למעיין הסמוך לטבילת בוקר. ולאן ממשיכים בכלל, כמה זמן הוא יוכל לתת לדרשות הללו להימשך, צריך להתפתח, ולא לקהילה כמו שמנסים לשכנע אותו.
בפעמים הראשונות על הגבעה הקהל עלה מבולבל, מהגינה המסודרת עם העוגות ופינות הקפה עברו לאיזה מדרון מעושב ומעקצץ עם קפה שחור על האש וחוסר הגדרה מובנית. הוא עמד שם חסר אונים, לא יודע מה להגיד, המילים כמו נשכחו ומההתרגשות הוא הרגיש כמו במופע אלתורים, מחבר אסוציאציה לאסוציאציה ויוצר דרכם איזה מוסר השכל או שאלה ברומו של. זה היה גרוע, ממש גרוע, עד כדי כך שהמספר קטן בהדרגה מכמה עשרות בגינה לכמה מאות בפעמים הראשונות בגבעה ועד לרבבה ויותר, פשוט גרוע. הגבעה החלה להסתדר בכוחה שלה, הוכשרה חניה עם שלטי סובלנות מכל עבר, השביל נכבש ברגלי הקהל והפך ברור, ובית אבן קטן שופץ עבורו כדי שיוכל לשהות בו ככל שירצה. במרוצת הזמן גם הגבעה עצמה הוכשרה לדרשה, למעין אמפיתיאטרון שקיים ולא קיים.
החודש הוא בירוק כהה ולח עם נגיעות חרדל, כל פעם מדהים מחדש, כל פעם נצבע ברוח אחרת. האמפי הזה הוא אולי הדבר המושלם ביותר במקום, האישיות שלו במלוא מובנה, במלוא החוזק. זה קרה לאחר שהחלו להגיע רחשים מהקהל שלא ממש שומעים אותו ואת הבידורית הקטנה שהוא מתעקש להפעיל לבד בכל דרשה. הוא סרב להביא הגברה אמיתית, לתחושתו זה היה קיר זכוכית בינו לבין הקהל, בפעם היחידה שניסו זאת הוא איבד קשר עם השורה הראשונה, עם שאר השורות הוא בכלל לא הצליח ליצור אחד. באחד הטיולים הגיעו לתיאטרון הרומי בבית-שאן והעסקן הציע בצחוק שאולי יבנו אחד אצלם כדי לפתור את הבעיה, גם הוא צחק. למחרת הגיע צוות מהנדסים ומודדים כדי למצוא את המיקום הטוב ביותר אצלם לבנייה שכזה, לאחר שבועיים הגיע מאיטליה מומחה לאקוסטיקה במבנים רומים עתיקים עם העוזרים שלו. תוך חודשים הגיעו התוכניות, הוא פסל את כולן על הסף. הוא לא בטוח אם העסקן והאיטלקי הבינו אותו או לא, אבל התוכנית שהוצגה לו לאחר מכן, של מבנה ללא בנייה וללא שורות, הקסימה אותו והוא אישר אותה מיד. במקום דחפורים הגיעו מתנדבים עם מעדרים ויצרו את הפלא הזה, הטבע לא נפגע, הוא רק זז קצת. אונסק"ו היו בטוחים שצוחקים עליהם, הם ראו רק גבעה צהובה ביום שהגיעו, רק בדרשה הבינו את גודל הפלא, בקרוב תגיע גם ההכרה שלהם.
אבל בדיוק כמו האמפי, ושוב באלגוריה טיפשית, הוא היה ריק כל השבוע, בין דרשה לדרשה היה בעיקר לבד. בניגוד אליו, האמפי שבכלל לא היה אמפי אלא תיאטרון רומי שהכינוי דבק בו, היה מתאושש מהר, הוא היה טבעי והקהל נהג לשמור על ניקיונו. גם הצמחים הרמוסים הרימו קצת ראש עד הסיבוב הבא. אבל כאן, בשיא הצלחתו ופרסומו הוא היה הכי בודד שיש, לא כמו אנשים שהגיעו לניהול הבכיר של קבלת אחריות והחלטות, אלא הבדידות של המגע הבלתי-אמצעי, זה שהביא אותו לכאן מההתחלה. הוא כבר לא יושב במקרה עם אנשים על הדשא בין בנייני החינוך הישנים, לא מוזמן לבית קפה כדי לשמוע על צרות המזמין ולבד, הרבה לבד. לפעמים חשב ללבוש כובע ושפם כמו בסרטים האמריקאים וללכת לעיר כדי לדבר עם אנשים בלי שמו ותוארו, אבל הפחד ששיתק אותו כל החיים שיתק אותו גם בכך. וכמובן, המשפחה לא רצתה לעבור לגבעה, הילדים היו מגיעים הרבה אבל האהובה לא התלהבה, זה לא מקום לגדל ילדים וזה לבד תמיד אמרה, לא לבד לך אלא לבד לילדים שצריכים חברים, צריכים סביבה וגם חינוך, המחנך הכי גדול במדינה לא מספיק לבדו. הוא היה משותק, כל השנים המגע הזה עם אנשים, עם המשפחה, הוא שהחזיק אותו במעבר בין מוסד למוסד, בין פיטורין למקום חדש, אולי הוא אפילו אהב את ההתרעננות הזו, את גילוי החיבה.
הם דווקא ניסו להביא קבוצות, גם כאלו שלימד בעבר או סתם לפתוח את המקום, זה היה רווי אנשים מדי. ניסיון ההסדרה לא הלך, הוא הפך את המפגשים הללו למקובעים מדי למקום ולשעה, מוגבלים במסגרת הזמן של נהגי האוטובוסים או הקבוצות עצמן. הפתיחה לאנשים בודדים ולמתנדבים הצליחה במידת מה, המקום עצמו תוחזק כולו על ידי מתנדבים והיה צורך באדם שיהיה אחראי עליהם, מדי פעם היה מלמד את קבוצת המתנדבים ומנסה ליצור איזה דו-שיח, אבל העיניים שלהם הסתכלו עליו נוצצות מדי ומעריצות מדי, שמו הלך לפניו והשיחות לא התנהלו בגובה דומה. אם היה תופס מדי פעם מתנדב בשעת עבודה או מנוחה ומתרועע אתו, היו המתנדבים לאחר מכן מבקשים כולם שיחה ונרשמים בתור, הוא קיבל אותם ואת רשימותיהם אבל שוב היה הלו"ז מעושה מדי. גם אלו שהגיע להתנדב היו מראש מעריצים גדולים מדי, שאינם מסוגלים להתווכח אתו או לחלוק עליו אלא רק לקבל את השטויות שפלט. והיו גם עיתונאים שניסו להסתנן ולראות מה זה הדבר הזה, כתבו כתבות, חילקו שבחים וקללות ורק הגדילו את הביקוש לדרשות ולהתנדבות, את ההתנדבות הגבילו בכמות, את הדרשות הכיל האמפי בטובו.
העץ מרחוק, בולט ולא בולט סביב חבריו העבותים, מרחוק תמיד נדמה כאילו ענפיו הגדולים נמתחים למעין חיוך גדול ואירוני על הנעשה בגבעה, שלא מייחס חשיבות רבה מדי לשום דבר. הוא נכנס לבית האבן הקריר, ניגש אל שידת העץ המיובאת מארצות הקור ומלאה באבק מקומי. ביד בטוחה הוא פותח את המגירה התחתונה ומוציא ממנה שקית עם ניירות, תעודות וצרור מפתחות, הוא מהסס לרגע ואוסף מהשולחן את קופסת התמרים הירדנית, שיהיה אנרגיה. הוא מתהלך לאיטו אל מתחת לבית השיח', שם עומד הפרגוסון האדום והזקן תחת הסככה, לצדו טנדר פיג'ו שראה ימים חלודים פחות, מכונות חקלאיות שלא זזו ממקומן שנים וגם הרנו 14 החבוטה שקנה כסטודנט והעביר לכאן בעוד הרכב החדש נשאר במשפחה. הוא מסתכל על האדום הזקן, מזכיר לו את ימיו בחקלאות ואת מלחמתו בחוטרים, עץ שגדל אל תוך שלדת העגלה שמאחוריו מגלה כי החוטרים ניצחו, ההתמדה מנצחת בסוף. רק רגע, מניח את השקית על המדף ולוקח במקום סמרטוט, השמן על כנף האדום משגע אותו, כל עוד הוא עובד צריך לתחזק אותו וגם לשמור עליו, הוא צריך להעיר להם אבל אף פעם לא מעז להיות סמכותי מדי. הטרקטור קורץ לו באמצעות הפנס הימני השמוט כבר אי אלו עשרות שנים, מסמן תודה ולהתראות.
הוא מחזיר את הסמרטוט ומשתעשע במחזיק המפתחות שהוא מוציא מהשקית, תמיד מדמיין כאילו היו מסבחה, אולי ישאל פעם את השייח' אם זה מסבחה כמו החומוס או בכלל מילה אחרת. התעודות שבשקית מפתיעות אותו בנראותם, כאילו לא עבר עליהם אלא מסע קל, בדרך כלל הוא לא שומר טוב על דברים שכאלו, הפתעה. הרנו הזאת, כמה זמן עבר בה חורש את מוסדות הלימוד, מנסה למצוא את מקומו ונשרף מהאספלט המקומי. החריקה המוכרת של מכסה המנוע מגלה לו עד מהרה כי מילאו את בקשתו. נוזלי הרכב תקינים ומלאים, המצבר מצוי בטעינה, כמה דקות עבודה והוא במרחק עשרות דקות מאנשים, ממשפחה, מהחיים, מהעבר. הוא מכין את הרכב לאיטו, מרכיב גלגל אחר גלגל, מנקה את החלונות מאבק הדרכים שלא עברו בהם וכל הזמן נזכר. ולאן עכשיו? דבר לא מונע ממנו לנסוע למשפחתו, אולי לברוח לאיזו מדינה כאנונימי או רק לקפוץ לרגע לטבילה קלה מים אל ים ולחזור לגבעה. הוא נחוש מתמיד, הפעם זה יעבוד, הפעם הוא הולך לעשות את זה עד הסוף, החיים יגיעו לאן שהם היו צריכים להגיע, בלי הפתעות ובלי קסמים, בלי קהל מעריצים ובגדים לבנים. רק רכב חבוט, אומללות יומיומית ויותר קשיים פיזיים עם הרבה פחות זמן לחשוב ולהתייאש שוב ושוב ושוב.
הוא מתיישב במושב המוכוון בדיוק למידותיו, קצת השמין אבל לא נורא, נוח כמו שרק בעל הרכב יכול להרגיש בו נוח. הוא זורק את השקית אל מושב הנוסע, הרכב מניע בנגיעה, יש דלק, יש אורות, המגבים עובדים, אפשר לצאת לדרך, רק להכניס להילוך. הוא מזיז את ידית ההילוכים ומרגיש חספוס מוכר ולא מוכר, המדבקה, איך שכחתי את המדבקה. אדום על גבי צהוב, עוטפת את ראש ידית ההילוכים ומוכיחה לו שכמה שלא ניסה להיזכר, יש דברים שנעלמו ממחשבותיו. הוא מדומם את הרכב ואחרי דקות של בהייה במדבקה יוצא החוצה באיטיות, לא טורח להוציא את המפתחות או את השקית. זה לא קורה לו, לא שוב, לא עכשיו, זה לא התקף, הוא לא בפאניקה, לא צריך לנסוע, זה לא נורא. בעוד הגשם מתחיל לטפטף הוא מגביר את מהירותו מהליכה איטית לריצת אמוק אל ראש הגבעה, אל השורשים. עובר אורח בגבעה לא היה רואה אותו יושב בגשם השוטף מתחת לעץ, דמעות בעיניו וחיוך בפיו, אבל היה שומע היטב את צחוקו הבוכה מתגלגל במדרון.


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות