להקת המחול "ורטיגו", שהוקמה על ידי נעה ורטהיים ועדי שעל ב-1992, חגגה בסוף השבוע 30 שנות עשייה וציינה את היותה אחת הלהקות המובילות בישראל ובעולם
את המופע "לידת הפניקס" (נעה ורטהיים) אני זוכר מבית הספר היסודי בערבה הדרומית. ירדנו מהאוטובוסים והלכנו – כל בית הספר, לפני 16 שנים – בדיונות של חולות סמר אל במה עגולה מכוסה אדמה מוקפת כיפה גאודזית עשויה עץ. אל הבמה עלו רקדנים לבושים אדום ורקדו את הריקוד הראשון שראיתי של "ורטיגו". הבלחים מעטים ממנו נצרבו בתודעתי, אבל החוויה והרצון לראות אותו שוב, 18 שנה לאחר שנוצר לראשונה, היו ברורים. שנים אחר כך זכיתי לראות עוד מיצירות הלהקה. ב"אחת, אחת ואחת" (נעה ורטהיים) התחושות שהעבירו על הבמה היו כל כך עזות שבכיתי, וב-"Shape on Us" (שרון פרידמן) ראיתי את האפשרויות הרבות הטמונות בחיבורים בין רקדני להקה לרקדנים בעלי מוגבלויות פיזיות שונות.
רן דנקר: הפרפורמר שהמציא את עצמו מחדש
"Raining Men": לא תוכלו להישאר אדישים לגשם הזה
"2019": מראה חברתית נוקבת מאת אוהד נהרין
מבת ים להונג קונג ועד לאופקים: ראיון עם הכוריאוגרף אופיר יודלביץ'
היצירות הללו מבהירות את החיבורים שחשובים ל"ורטיגו": הסביבה והטבע, האמנות ככלי רוחני-פילוסופי והקשר בין מחול וחברה. את החיבורים האלו "ורטיגו" חגגה בשלושה ימי מופעים במרכז סוזן דלל בסוף השבוע האחרון, לכבוד 30 שנה להיווסדה. ביום הראשון, יום ד' 15.6, המופע המרכזי היה "לידת הפניקס", שקושר בין המחול לטבע ומעלה קמאיות לשבטיות וחיבור לאדמה. לפניו הופיעו תלמידי "הסדנה להכשרת רקדנים" של "ורטיגו" עם הרפרטואר שלמדו בחצי השנה האחרונה תחת הכותרת "בציר 34". ביום השני, יום ה' 16.6, החיבור היה חזרה פנימה אל הרוחניות, אל היצירה שנבעה מתקופת הקורונה, "פרדס". בנוסף לה התקיימו שיעור והרצאת אמן עם נעה ורטהיים בשפת ורטיגו, השפה שפיתחה לצד עדי שעל בן זוגה ליצירה ולחיים. היום הסוגר, יום ו' 17.6, היה בסימן אדם וחברה ונתן את המקום ל"כח האיזון", המוסד הנוסף שנותן מקום לריקוד גם לבעלי מוגבלות פיזית. המופע המרכזי היה "Shape on Us" ואחריו, התקיים פאנל שעוסק בחיבור בין מחול ומוגבלות.
מבין שלושת הימים הגעתי ליום הראשון. למופע "בציר 34" עליתי במדרגות אל אולם נמוך בו אין הפרדה משמעותית בין הבמה לקהל, מה שנתן מיד תחושה אינטימית יותר של בית – מקום אוהב ובטוח להציג יצירה. הקהל באולם היו בעיקר בני משפחות וחברים, והפירגון והתמיכה הורגשו עם מחיאות הכפיים בסיום כל קטע.
למרות תחושת הביתיות, "בציר 34" הרגיש כמו אוטוסטרדה – קבוצת רקדנים יוצאת בעוד הבאה כבר נכנסת, וכל קטע נמשך מספר דקות ומביא את המופיעים לקצה גבול היכולת. היצירה כללה מגוון של צורות והחלפות בגדים: ריקודי שורות בבגדים צבעוניים, ראש חץ בבגדים שחורים ולבנים – סטייל גבירות במאה ה-19 – מעגל, עבודות פרטנרינג וקונטקט בזוגות ובשלשות. הרקדניות היו דומיננטיות מאוד, ועם זאת הרקדנים שיחקו בתפקיד המגדרי של המרימים. לצד נערות גומי שהגיעו ברמה הטכנית לשיא, בלטה אתליה גלינה בתפיסת הריקוד המוצלח שלה שמעורבב עם פרפורמנס, הבעת פנים ברורה, כניסה לדמות ומהות שהריקוד בא לספר.
בין 11 הקטעים שהציגו ברצף, בלט במיוחד זה של הכוריאוגרף עידן שרעבי. הוא עבד עם הרקדניות על קטע מתוך יצירתו "משהו אנושי" ובכך נדרשו מהרקדניות מגוון יכולות. בצידי הבמה ישבו 3-4 רקדניות מכל צד ובאמצע רקדה אחת, כשמישהי אחרת נתנה לה הוראות: "תצחקי, תצחקי באמת, תשחררי מהשכמות לאגן, תבכי על הכל". כך בא לידי ביטוי יכולות טכניות מאוד גבוהות המלוות בפרפורמטיביות חזקה. זה היה הקטע הכי תיאטרלי מבין כולם, בעיקר בזכות פרפורמנס מעולה, שילוב מילים עם קטע מחול ושימוש חכם ומקורי באביזרים שלא מעולם המחול כמו מיקרופון ומחברות. הקטע הועבר על ידי תלמידות שנה ב' של הסדנה וראו את הבשלות שלהן לתהליך המורכב הזה.
כשנגמר "בציר 34" החל תחת כיפת השמים המופע "לידת הפניקס". הבמה הייתה עגולה, מלאה אדמה חומה. הקיפה אותה כיפה גאודזית גדולה מעץ עם תאורה צהובה להאיר את הרקדנים בלילה שירד. מסביב לבמה ישבו מאות אנשים שבאו לצפות במופע שרץ כבר 18 שנה, מאז 2004 כשעלה לראשונה ב"פסטיבל המחולות בכרמיאל". רקדן עלה ונשכב בתוך האדמה. תנועותיו הזכירו גוזל בוקע, הפניקס התעורר לחיים. מתוך הסולו הצטרפו חבריו ללהקה. מהשורה הראשונה הריחו היטב את ניחוח האדמה ולא רק הריחו אלא גם הרגישו אותה בחלקים מסוימים, כיוון ש"לידת הפיניקס" הוא מסוג המופעים שמתערבבים עם הקהל. "לידת הפניקס מתגלה כעוף החול, ונעלמת בסוף המופע עד לבריאתה מחדש במקום אחר. לידת הפניקס היא יצירה דינמית המשתנה בכל סביבה שבה היא פועלת, טבעית או אורבאנית, בחוץ או בפנים, תוך הקשבה לפעימות של הלב, המקום והזמן" (לקוח מהאתר של "ורטיגו").
הרקדנים שמרו על טכניקה גבוהה, הרמות, יוניסון (ריקוד מסונכרן) אחיד, ובעיקר הצליחו לייצר תדר משותף ונעים שחיבר את כולם יחד לאווירה שבטית. אווירה שהתחילה ממוזיקה מסונטזת והפכה להיות סאונד של כלים טבעיים ו-ווקליים. בשלב מתקדם של המופע, זוג רקדנים נכנס לדואט כששאר הרקדנים ישבו מחוץ לבמה והביטו. הזוג הם בלט בניקיונם, לעומת הרקדנים שזה עתה יצאו והיו ספוגים באדמה. הגבר יצא מהדואט החוצה ונשארה הרקדנית, שון אולס (זוכת פרס שר התרבות והספורט לרקדנית המבצעת לשנת 2021), לסולו מהפנט ופראי מלא בתנועות אגן. לאחר שהמופע הסתיים התקיימה מסיבת ריקודים, וסימנה חיבור נוסף חשוב ביצירת הערב הזה כמרחב משותף לכל הנוכחים.
נראה שהרלוונטיות העיקרית של "ורטיגו" והאופן בו מצליחה להמציא את עצמה מחדש גם לאחר 30 שנה להיווסדה, קשורים לעקרונות המנחים שלה. "ורטיגו" מביאה לקדמת הבמה סוגיות אקולוגיות, פילוסופיות על-זמניות וחברתיות דרך הגוף המחולל. הבחירה של קבוצת המחול להקים כפר אקולוגי בנתיב הל"ה, או לפתוח את המסגרת "כח האיזון", מסמלים את תפיסת העולם של ורטהיים ושעל באופן דרכה מחול ואמנות יכולות וצריכות ליצור שינוי בעולם, ולברוא בו חיבורים מרפאים.
המדור "חופש תנועה" עוסק במשמעויות של תנועה ומחול ובחקירה שלהן את הפוליטיקה, התרבות והיומיום שלנו, דרך כתבות תופעה, ראיונות וביקורות על מופעי מחול.
