מה אפשר לעשות כדי לעצור את הרס כדור הארץ? ואיך מכללת ספיר שותפה באחריות?
באוקיינוס השקט צף אי של פלסטיק שגודלו פי 72 מהשטח של מדינת ישראל; קרחון קולומביה באלסקה מאבד 35 מטרים מדי שנה; ענף התעופה העולמי צפוי להגדיל את היקף פליטת המזהמים שלו ב-500 אחוזים בתוך עשרים שנה. השנים עוברות והאנושות רק צורכת יותר, מזהמת יותר ומחריפה את משבר האקלים.
מה אני הקטנה יכולה לעשות כדי להשפיע ולשנות? לפי המשרד להגנת הסביבה, הישראלי הממוצע מייצר 1.7 קילוגרם זבל ביום, וביחד אנחנו מייצרים כ-5.4 מיליון טון בשנה. האמפייר סטייט, הבניין הגבוה הזה שנמצא בניו יורק, שוקל רק 365,000 טון. אנחנו מייצרים בשנה כ-14.7 אלף מגדלים כאלה של זבל. אז מה אפשר לעשות חוץ מלהיכנס לדיכאון?
להקפיד על חסה בלי אריזת ניילון, לוותר על מכונית פרטית, להעדיף כמו גרטה תונברט, הפעילה השבדית הצעירה, שיט בספינה על פני טיסה במטוס? כלומר לשנות את הרגלי הצריכה שלי מן היסוד? או שעדיף לשפוך מרק על החמניות של ואן גוך? (כלומר, לצאת ולמחות נגד האדישות העולמית כמו שעשו פעילות למען הסביבה בגלריה הלאומית לאמנות של לונדון באוקטובר 2022).
משבר האקלים הוא לא משהו שיקרה, אלא קורה עכשיו, בהווה. ג'ירפות מתות מצמא באפריקה, אנשים טובעים בשיטפונות בפקיסטן, יערות ובתים נשרפים באוסטרליה. את שמה לב שנהיה יותר חם משנה לשנה, אתה רואה שהחורף מתעכב ולא מגיע. לפי הדו"ח משנת 2018 של ה-IPPC, הפאנל הבין ממשלתי לשינוי האקלים, אם נמשיך כהרגלנו, עד שנת 2100 טמפרטורת כדור הארץ תעלה בין שלוש לחמש מעלות צלזיוס. לפי פרופסור דני רוזנפלד מהמכון למדעי כדור הארץ באוניברסיטה העברית, אנחנו עלולים להתעורר לימים של 80 מעלות צלזיוס, שבהם אפילו בצל לא נוכל לשרוד. מזגן כבר לא יהיה עניין של נוחות, אלא של חיים או מוות.
מבט פנימה – בחירות יומיומיות יכולות באמת להשפיע?
אני מסתכלת על עצמי ועל ביתי. בן זוגי טל ואני משתדלים מאוד להביא בחשבון את איכות הסביבה בהתנהלות היומיומית שלנו. אנחנו מפרידים בין הפסולת היבשה (שהולכת לפחי המחזור) לבין הפסולת הרטובה (שהולכת לקומפוסטר בחצר). את הירקות אנחנו קונים בשוק, לכן לרוב הם מקומיים (כלומר, לא נסעו הרבה קילומטרים כדי להגיע אלינו) וללא עטיפות פלסטיק מיותרות. גם על השקיות אנחנו מוותרים, ומביאים מהבית תיקי בד שאספנו לאורך השנים. למען האמת, גם קטניות אפשר לקנות בתפזורת ובכלים מהבית בכמה חנויות בבאר שבע (רותם טבע, כוכב התבלינים ובכמה בסטות בשוק), אבל אני עדיין לא זוכרת להביא צנצנות כשעושים קניות. ולפעמים יש דברים שהדרך היחידה להימנע מאריזותיהם היא להפסיק לקנות אותם, או להכין בעצמי: טופו, חלב אלטרנטיבי למיניו, ואצות.
בענייני תחבורה אנחנו גם עושים מאמץ, כמעט תמיד לוקחים טרמפיסטים איתנו כשנוסעים רחוק, או מצטרפים בעצמנו לטרמפ. התחבורה הציבורית מבאר שבע למודיעין כמעט ולא קיימת. למכללה ולעבודה אני נוסעת באוטובוס או עם חברות. טל עובד בתוך העיר בעבודה שמצריכה אותו להתנייד ממקום אחד לאחר כל היום, הוא משתמש ברכב פרטי כי התחבורה הציבורית בתוך באר שבע לא מספיק טובה לכך.
חוץ מאוכל שמגיע ארוז, יש עוד מוצרים ארוזים למיניהם שאנחנו צורכים: בקבוקי שמפו, ג'ל כביסה, תחבושות או טמפונים. אנחנו משתמשים בסבון קשה לרוב, ובשמפו לעתים רחוקות. אבקת כביסה אנחנו קונים בחבילה ענקית במקום במיליון חבילות קטנות. מעבר לכך שתחבושות וטמפונים מזהמים – חשבת פעם על העובדה שהטמפון הראשון עדיין קיים בעולם? – הם גם לא כל כך טובים לגופנו. לפי מכון דוידסון, החומרים המלבינים שנמצאים בתחבושות ובטמפונים עלולים לגרום לגירוי ופריחה. הנרתיק והפות הם איברים הקשורים ישירות למערכת הדם, והחומרים הנמצאים בטמפונים ובתחבושות בקלות מוצאים את דרכם לשם. בניסיון להימנע מכל זה ולצמצם את הצריכה שלי עברתי לגביעונית ואחר כך לתחתוני ווסת.
אז מה אני יודעת?
שינוע הוא בעייתי. הטיסות הרבות והמכולות שמושטות מיבשת ליבשת, משפיעות על זיהום כדור הארץ. כשליש מפליטות גזי החממה שמקורן בפעילות האדם נובעות מייצור ושינוע של המזון שלנו. הבננות הטעימות שהגיעו אלינו מאקוודור? נקטפו ירוקות, הובלו במכולות, ועברו תהליך הבחלה (ישבו בחדר עם גז אטילן הגורם להבשלתן). כל זה כדי שיהיו לי בננות כל השנה. כך לגבי כמעט כל פרי או ירק מיובא. עובדה מעניינת – ידעתן שתפוח מסוג גרני סמיט יכול לשבת במקרר עד שנה מהרגע שהוא נקטף ועד שהגיע למדף בסופר?
זה אפשרי בהחלט לאכול אוכל מקומי, זה תלוי בנו הצרכנים שנדע לחפש את המגדלים המקומיים וגם בהתנהלות המדינה. לגבי חיטה למשל, דוקטור אורי מאיר-צ'יזיק, ד"ר להיסטוריה של הרפואה והתזונה, מקים ומנהל "המרכז להנהגת הבריאות" בקיבוץ נווה איתן, מדגים כיצד תוכל מדינת ישראל לגדל לעצמה את כל החיטה בשביל כלל אזרחיה ולא תצטרך להיות תלויה בייבוא חיטה מבחוץ. מאיר-צ'יזיק מראה איך בעזרת כמה צעדים, השקיית שדות החיטה (כיום לא מושקים כי המדינה לא מסבסדת את המים ולכן לא משתלם) שתוביל להגדלת התנובה הממוצעת לדונם, צמצום צריכת המזון מן החי אשר יפנה עוד 300 אלף דונמים לגידול חיטה למאכל, ומעבר לחיטה מלאה – גם צורכים פחות פר אדם וגם מזינה ומשביעה יותר. במקום מחסור בכ-850 אלף טון, הגיע מאיר-צ'יזיק לעודף של כ-60 אלף טון.
גם זבל הוא בעייתי. הזבל האורגני (שאריות המזון) שלנו הולכות לתוך הררי זבל אחר, דוגמת פלסטיק, מתכת ושאר החברות. אבל ללא חמצן, בתהליך הפיכתו של הזבל האורגני חזרה לאדמה, משתחרר גז מתאן לאוויר. גז מתאן הוא בין הגזים האחראים על אפקט החממה הידוע. עמיעד לפידות, פעיל סביבתי, ראש תחום פסולת בארגון "אדם טבע ודין", מסביר: פסולת אורגנית היא הדרמה. היא האחראית לגזי החממה, למטרדים, לריח, לזבובים ולג'וקים. למחזר אותה זה קל, היא יכולה להיות קומפוסט, ביו גז (מכשיר שמתחבר לכיריים והופך את הפסולת האורגנית לגז בישול), או אוכל לתרנגולות. בישראל חצי מהפסולת היא אורגנית, לכן אנחנו חייבים קודם כל להפריד את הפסולת האורגנית, ולטפל בה.
סיפור שהיה: נפאל, נסיעת אוטובוס. אישה סיימה לאכול את הסמוסה שלה וזרקה את שקית הפלסטיק שעטפה אותה מחוץ לחלון. לנוכח הזעזוע שלי, העירה לי חברה: "במקום שתייצרי זבל ויסתירו אותו ממך, האריזה של החטיף שהילד אכל וזרק בנחל ליד הבית – תהיה שם כמעט לנצח להזכיר לו את המשמעות שלה".
תרבות הצריכה בנויה על כך שתהליך הייצור ותהליך הטיפול בפסולת נסתרים מעיני הצרכן, והוא יכול להמשיך לצרוך. דוגמה טובה היא תעשיית האופנה. לפי מיטל פלג מזרחי, פעילה סביבתית, דוקטורנטית לסביבה ואופנה, תעשיית האופנה היא התעשייה השנייה הכי מזהמת (אחרי תעשיית הנפט). היא המקור השני בגודלו לזיהום מים מתוקים, וזו שאחראית על טונות של פסולת טקסטיל שאינה מתמחזרת. בכל דקה נטמנת משאית בגדים שלמה רק בארצות הברית. כמה זמן לקח לך לקרוא עד כאן? כנראה שכבר נטמנו עוד משאית או שתיים. זאת מבלי להזכיר את העובדה שזו התעשייה עם הכי הרבה תאונות עבודה בעולם (לפחות שתי תאונות עבודה שגובות הרוגים רבים מתרחשות כל שבוע), ובלי להזכיר את העבדות המודרנית ואת שיטת 52 עונות בשנה, שנועדה לגרום לצרכנים ולצרכניות לצרוך עוד ועוד. אם ייצור הבגדים בעולם ייפסק, יש לנו מספיק בגדים לחמישים השנים הבאות.
הפתרון בעיני פלג מזרחי הוא לדרוש תנאי העסקה הוגנים עבור העובדים (או העבדים) במפעלים. כך גם אנחנו הצרכנים נאלץ לשלם יותר על כל בגד ונצרוך פחות. הבגד האחרון החדש שקניתי בחנות היה אולי תחתוני ווסת, או גרביים. גם בגדים יד שנייה אני כבר בקושי קונה, כי יש כל כך הרבה בגדים בחינם בעולם. אצל חברות, בערמת הבגדים התועים במכבסות קיבוציות או אפילו ברחוב. אני לא מתביישת, אוספת ומכבסת.
לאן הכסף שלי הולך ומה הוא עושה שם?
דרך שיטוט באינטרנט למדתי כי בתגובה לוועידת האקלים העולמית שהתקיימה בשארם א-שייח', ונדמה שהיתה מסורה לעניין רק למראית עין – מה שנקרא "גרינווש" – התקיימה בתל אביב ועידת האקלים העממית. דיבר שם יוסי מ"ארגון הולכי הרגל", יערה מ"מרכז השל" ויעל מ"העמותה לחקלאות מתחדשת ואגרופורסטרי בישראל". מכולם עניין אותי הדובר האחרון, אורי מרום, מ"פורום כסף נקי".
רגע, כסף נקי? למדתי כי כל הגופים המחזיקים בכסף, בנק, מוסדות ללימודים גבוהים, קרנות פנסיה – משקיעים אותו. האם הכסף שאני מעבירה לגופים שונים כסטודנטית במכללה – כבעלת חשבון בנק, כבעלת תוכנית פנסיה – משרת את האינטרסים שלי או דווקא פועל נגדם? לפי פורום כסף נקי, נכון ליוני 2022, יותר מ-64 מיליארד שקלים מושקעים בתאגידי דלק מאובנים. לפי מכון דוידסון, בשנת 2020 סך החסכונות הפנסיוניים בישראל היה 1.5 טריליון שקל. כלומר, כרבע מהכסף בפנסיות של כולנו הושקעו בתאגידי דלק מאובנים.
דלק מאובנים הוא חומר בעירה שנוצר משרידי בעלי חיים וצמחים שמתו על קרקע כדור הארץ לפני מיליוני שנים. צמחים ובעלי חיים שונים יוצרים שלושה סוגי חומרים: פחם, נפט וגז טבעי. תאגידי דלק מאובנים הם תאגידים הקשורים בחיפוש, כרייה או הפצה של הדלקים הללו.
כמו הנשימה שלנו, גם שריפת דלק המאובנים פולטת פחמן דו חמצני CO2 לאוויר. ההבדל הוא בכמויות – שריפת דלק המאובנים פולטת כמויות כאלה שכל הצמחים והעצים לא יכולים לעמוד בהן. נשארת באטמוספרה שכבה של פחמן דו חמצני המחכה להיקשר חזרה לאדמה. ככל שנמשיך לשרוף דלק מאובנים ולכרות עוד ועוד עצים, מזג האוויר ילך ויתקצן.
לפי הארגון הבריטי make my money matter (ארגון הפועל להפצת הידע על פנסיות ירוקות), העברת הפנסיה שלנו לגוף אשר לא משקיע בדלק מאובנים משפיעה פי 21 יותר על צמצום פליטת פחמן דו חמצני מאשר להימנע מטיסות, לעבור לצמחונות ולשימוש באנרגיה מתחדשת יחד.
בעקבות הגילוי המרעיש, החלטתי לבדוק איפה הכסף שלי מושקע. בעצת "פורום כסף נקי" ניגשתי לרואת החשבון של המכללה האקדמית ספיר, שבה אני לומדת, כדי לבדוק אם יש למכללה תיק השקעות ואם קיים מסמך מדיניות שאפשר לעיין בו. הגעתי אל חירות זוארץ, רואת החשבון של המכללה, היא אישרה שאכן יש למכללה תיק השקעות, אך הם לא מחויבים לספק מידע לציבור. לא אמרתי נואש, פניתי לדוברת המכללה ובינתיים הצטרפתי לקבוצת סטודנטים מכל הארץ שמנסים לדרוש ממוסדות לימודיהם להסיט את ההשקעות שלהם. תגובת המכללה לעניין: "שיקולי איכות הסביבה לא היוו בעבר קריטריון במסגרת מדיניות ההשקעות של המכללה." בנוסף לכך פירטה המכללה את כמות ההשקעות שלה אך לא פירטה במה.
במקרה או שלא, באותו השבוע נתבקשתי ממקום העבודה שלי לפתוח קרן פנסיה להפקיד בה את כספי. התייעצתי עם סוכן הביטוח של אבא שלי, הסוכן לא היה מופתע מבקשתי לבחור לשים את כספי הפנסיה שלי בגוף השקעות שהצהיר על הסטת השקעות מתאגידי דלק מאובנים.
זה מעודד: בכל זאת נושבת רוח חדשה. הרי לא תמיד היה ארנב קטן על הבקבוק שמפו שמספר לי שהמוצר הזה לא נוסה על בעלי חיים. ולא תמיד היה סימון של סחר הוגן על חפיסת השוקולד. אולי יום אחד נגיע לסימון קטן שמספר לי שדלק מאובנים לא היה קשור בסיפור של המוצר שאני קונה עכשיו. הרצון להבין ולדעת מאיפה הדבר הגיע אליי גדל ונהפך למגמה עולמית. העובדה שיש אכפתיות אומרת שכבר עשינו משהו, ושדעת הקהל משתנה.
הצעד הבא, כך נדמה, הוא לשנות מהיסוד את האופן שבו אנחנו מדברים על המשבר. יש לנו נטייה לחשוב על שני תרחישים אפשריים: העולם ינהג כמנהגו ואז יגיע לקצו, או שהמחאה והחרם יגרמו למפעלים לקרוס ואנשים ייאבדו את מקום העבודה שלהם. מיטל פלג מזרחי מציעה לנו תרחיש שלישי: מה אם כל חברות הענק יתחילו להעסיק בתנאים הוגנים את העובדים שלהן? הם יעבדו במשמרות נורמליות, יקבלו שכר נורמלי ויצטרכו לייצר פחות בגדים בכל משמרת. זה אומר שאנחנו הצרכנים נצטרך לשלם יותר על כל בגד שנקנה בחנות, ושיהיו פחות עונות בשנה. אבל היי, לא תהיה יותר עבדות בעולם, נצרוך פחות, נזהם פחות ונוכל לחיות כאן.
אז איך אני יכולה להשפיע?
זה כבר ברור לי: שינוי ההרגלים רק בתוך הבית שלי הוא חשוב אבל לא מספיק כדי להציל את העולם. כדי לשנות משהו אני צריכה להשפיע על מעגלים רחבים יותר בסביבתי. עמיעד לפידות אומר שמקבלי ההחלטות הם שיכולים להשפיע על אופן התנהלות החברה והמדינה, והחלטותיהם מבוססות על הציבור. אם נצליח לשנות את הרוח הציבורית נשפיע על מעשי השלטון. הציבור הוא שצריך לדרוש מהממשלה להחליף את תחנות הכוח המזהמות בהפקת חשמל מאנרגיות מתחדשות, ולהקים תשתיות שיקדמו תחבורה ציבורית או תחבורה שיתופית. לחץ ציבורי על מקבלי ההחלטות הוא האמצעי החשוב ביותר לפתרון משבר האקלים.
יש כמה קבוצות שונות הפועלות בארץ למטרה הזו, ובהן מגמה ירוקה, תנועת עומדים ביחד ופורום כסף נקי, כל אחת בדרכה שלה, והן משתפות פעולה יחד. יניר דודזאדה, פעיל בארגון "מרד בהכחדה" שפועל בעולם מאז 2018, מספר כי הם מאמינים במרי אזרחי בלתי אלים, כיוון "שעד עכשיו כל מה שעשינו לא באמת הצליח לשנות את המגמה, וכי המחקרים מראים שזו דרך אפקטיבית מאוד לחולל שינוי". מטרות המרד בהכחדה שהוגדרו בהתחלה היו: הכרזת ממשלות על מצב חירום אקלימי, איפוס פליטות פחמן דו חמצני עד 2025 ואסיפות אזרחים כדי להחליט כיצד לבצע את המעבר לאנרגיה נקייה.
כן, השתכנעתי. אבל איפה אני עושה את זה? להזכירנו אני גרה בבאר שבע, ולא בתל אביב. בדקתי ומצאתי שבמוצאי שבת מדי פעם עומדים כמה אנשים עם כמה שלטים בצומת מרכזית על רחוב יצחק רגר, ממש ליד בית חולים סורוקה. הצעד הבא כנראה יהיה להצטרף אליהם.
