כותב שורות אלה נמצא כבר שנתיים במערכה לא פשוטה. מה שקרה בחיים עצמם לא באמת משנה, אלא איך שהנפש שלי הגיבה. היא החליטה, ובלי להתייעץ עם שאר האיברים, החומר והרוח שקוראים לעצמם "אני", שהיא רוצה למות. כן, זה נשמע סופני כזה ודרמטי, אבל מה אעשה, היא מבקשת את זה ממני לפחות פעמיים שלוש בשבוע. בהתחלה, אני מודה, היא הצליחה לשכנע אותי. היא הייתה מזכירה לי דברים מהעבר, הייתה לוחצת לי על כפתורים, על שריטות, על פצעים. בקיצור, היא הייתה רצינית, וכשיום אחד הבנתי שאני לא יכול עליה לבד, החלטתי שאני מתנגד לה. אני הולך לטיפול. אם הייתי איש מצויר, מה שתמיד רציתי להיות, הייתי פשוט יוצא מהבית, כנראה יחף, הולך לקצה הרחוב איפה שיושב האיש שפותר הכל לכולם, מתיישב מולו, ועד סוף הפרק כבר הייתי אדם חדש. אבל אני לא, אז הייתי צריך להחליט לאיזה טיפול ללכת. איך מטפלים בכלל בנפש שלי, ועוד לפני זה, מה בעצם הבעיה?
זרקתי לכל מיני כיוונים. הגעתי למטפלות ומטפלים שונים. פסיכולוגית, מדקרת סינית, ארומתרפיסטית, פסיכותרפיסטית, מטפלת במוזיקה, מטפל באמנות, מטפל בהכל, מטפל בכלום. משהו באמינות התחיל להתערער לי. היום כולם מטפלים. כולם מעבירים סדנאות, כל נגן מדורות נהיה סאונד הילר. פעם היה רק בודהה אחד. מישהו היה רוצה להבין למה הוא עצוב, או את משמעות החיים, או למה צריך לעשות ילדים, היה הולך לבודהה. לפעמים המסע היה אורך שנים, אבל לפחות היית מגיע בסוף וחוזר עם תשובה. היום, רק בפרדס חנה לבדה יש מאתיים בודהות.
ועם כל השוני שהיה בין כל הבודהות האלה, היה מכנה אחד משותף חזק מאוד, שלפעמים כאב יותר מהגב התחתון הבלתי נסבל שלי – המחיר. המחיר! רק כתבתי את זה עכשיו, והרגשתי את הלב שלי נעשה כבד בקילו. לטפל בעצמנו זה מאוד יקר. נגיד שמצאתי את האחד או את האחת שלי, זה שיביא לי את כל הידע והכלים כדי לרפא את הנפש שלי, איך אני אשלם לו? מאיזה כיס? רציתי לדפוק לאלוהים על הדלת של המשרד, להניח את היין שהבאתי לו על השולחן ולהגיד לו "שמע, יצרת אותי והכל, אבל אני צריך פה עזרה. זרוק לי משהו". רציתי לדפוק לפחות לראש הממשלה על הדלת, לשים את השמפניה על השולחן, ולהגיד לו "תראה, אתה, המטרה שלך היא שאני אהיה שמח. למה? כי אני מועיל הרבה יותר כשאני שמח! אתה לא רוצה סטודנט מדוכא, או עובד מדוכא, או סתם אזרח עצוב. זה גם לך לא טוב. מה, לא היית רוצה להיות ראש ממשלה של המדינה עם האזרחים הכי מאושרים? בחייאת ביבי".
אני אדם עקשן וסבלני, אז עד שבודהה וביבי יחזרו אליי, עשיתי בדיקה בשוק המקומי. לא חשוב אם זהו טיפול נפשי-רגשי, כמו אצל פסיכולוג, פסיכותרפיסט, טיפול בגינון, באמנות, או שזהו טיפול פיזיולוגי – כדוגמת דיקור סיני, אבנים חמות, שיאצו, ארומתרפיה, או דווקא טיפול כימי – כדורים, זריקות, מקדונלדס – תהיה הדרך הנבחרת אשר תהיה, דבר אחד ברור: את הבריאות הזאת קונים בכסף. מי הציב את הרף הבלתי אפשרי של 350 שקל ל-50 דקות?
התחלתי בדיקור סיני. אומרים שזה מסדר את המערכת הכללית, מאזן אותה, ובאמת כואב לי הגב כאילו אני סוחב אותו כבר כמה גלגולים טובים. דיקור סיני היא שיטת טיפול ברפואה הסינית העתיקה, שמבוססת על טיפול באמצעות מחטים דקיקות וחד פעמיות שמוחדרות לגוף. המחטים מוחדרות לאורך נקודות שונות בגוף לפי מפת הגוף ברפואה הסינית, כאשר כל נקודה מקושרת כמשפיעה על אזור שונה בגוף (ולאו דווקא לאיבר שבו נמצאת הנקודה). המטרה העיקרית של הדיקור היא לאזן את האנרגיה (הצ'י) ולווסת אותה בגוף שלנו באמצעות לחיצה על הנקודות השונות, כדי להביא את הגוף למצב האופטימלי שלו.
עלות של טיפול, שבדרך כלל אורך כ-45 דקות, תנוע בין 200 ל-300 שקל אצל המטפל הממוצע, ואפילו עד 500 אצל מטפלות וותיקות. כדי לנסות ולהוזיל לעצמי את הריפוי, התחלתי לברר אם יש דרכים אחרות להגיע לאותם טיפולים, ואז גיליתי אותה, הוונדרוומן של עולם הרפואה האלטרנטיבי-ציבורי, חוד החנית הארץ ישראלית של העזרה הזולתית, הכנף החסרה בעולם הרפואה המערבי – כללית רפואה משלימה. היא נוסדה ב-1997, ובאה לעשות לנו רק טוב, ובאמת לבוא לקראתנו. בשנים האחרונות, גם מקצועות הטיפול ההוליסטיים נכנסו תחת כנפיה של אמא משלימה, ואת הדיקור הסיני מצאתי שם. בהתחלה כמובן הייתי צריך להיפגש עם רופאת המשפחה, ואז עם רופא מומחה, שיציע לי קודם כל לפני הכל חשוב מאוד איך שכחנו, כדורים, ורק אחרי שאני אסרב והוא יציע לי טיפול פסיכיאטרי במחלקה בבית החולים, ושוב אסרב, רק אז, הוא יועיל בטובו להגיד לי "מה עם דיקור?" הו, נאו יו טוקינג. הרגשתי כאילו אני משחק פינג פונג נגד האדישות הגלובאלית, אבל ניצחון קטן כבר רשמתי: אני מספיק לא עצוב, ולא מיואש, כדי להגיד לו "לא" פעמיים, ולקבל את מה שאני רוצה. בדרכים הציבוריות, כדוגמה זו, המחיר של טיפול כבר צונח עד 50-150 שקלים לטיפול. טופלתי במשך שנה בקליניקה שקרובה לבית שלי, כשתדירות הטיפולים הלכה ופחתה עם התקדמות התהליך. הגב שלי נשם לרווחה סוף סוף, וכשהייתי בא במצב רגשי רעוע, היא הייתה גם דוקרת אותי בנקודות שנחשבות למרוממות מצב רוח ומאזנות נפש. הגב שלי הרבה יותר אהב אותי אז, אבל הנפש שלי עדיין חיפשה. אולי גם יש מחיר לבחירה במחיר. דיקור סיני באופן פרטי אמנם יהיה יקר יותר, אך לרוב גם יהיה ארוך יותר, בהשוואה לדיקור דרך קופות החולים שבשל אילוצי זמן ותורים ארוכים, יימשך לרוב כחצי שעה בלבד. פלטפורמה נוספת לקבל דיקור בזול, היא הדיקור סיני הקהילתי, שמוצע במספר קליניקות ברחבי הארץ. טיפול כזה יעלה בין שישים ל-120 שקלים, רק חשוב לזכור: הטיפול הקהילתי מתבצע במספר מטופלים בו בזמן בחלל משותף, כשהחלל מופרד באמצעות פרגוד.
ההתנסות שלי בבטר הלפ Better Help
אני כותב בגוגל את השם, ונכנס לדף שמרגיע אותי רק מלהביט בו: "טיפול פסיכולוגי בזמן שלך, במקום שלך, בקצב שלך – ייעוץ ממטפלים מוסמכים בטקסט, טלפון ווידאו".
יש תמונה של זוג ידיים תומכות מונחות על כף יד רפויה שנראית מיואשת.
הדף נראה אטרקטיבי, ירוק, אקולוגי, מתקדם, מודרני. אני לוחץ על "התחל טיפול" שבאמצע המסך, והתשובה מגיעה מיד: "אנחנו לא מקבלים מטופלים חדשים כרגע, אם ברצונך להירשם לשירות ניתן להירשם באתר הראשי". עכשיו אני באתר הראשי של הארגון, באנגלית. שוב אותה תמונה, רק שהפעם שואלים אותי למי מיועד הטיפול. יש שלוש אפשרויות: בשביל עצמי, בשביל זוג, ובשביל הילד שלי. אני בוחר בעצמי, וסדרה נוספת של שאלות מובילות אותי לתשובות הבאות: אני גבר, בן 30, סטרייט, רווק, לא דתי, כן רוחני, טופלתי בעבר, ומתוך רשימה של 12 אפשרויות אני בוחר ברביעית: 'הסיבה שבאתי לטיפול היא מפני שאני בדיכאון, ומצב הרוח שלי מפריע לי בעבודה ובלימודים, אני מתקשה לשמור על מערכות יחסים, ואני לא מוצא משמעות בחיים". איך הם מכירים אותי, כבר ריגשו אותי. השאלות הבאות קשורות להרגלי תזונה, סגנון חיים, איזה מטפל/ת אני מזמן לעצמי, מה הייתי רוצה למצוא בטיפולים. והשאלות נמשכות ולא נגמרות:
איך הייתי מדרג את מצבי הגופני הנוכחי? טוב, בסדר או רעוע. אני עוצם עיניים ומתרכז. כואבות לי השיניים, כואב לי קצת הגרון והברכיים, נכון לכתיבת שורות אלה גם הראש, כי המקרר מרעיש ועושה לי חור במוח, העיניים שלי דומעות. לפעמים קשה לי לנשום כי אני מעשן הרבה, אני כבר לא גמיש ובכושר כמו שהייתי פעם, עכשיו חורף אז כל הזמן קר לי בכפות ידיים ורגליים, כואב לי הצוואר כי עשיתי עמידת ראש כמו אידיוט, כואבת לי הכתף הימנית. אבל – אני הולך על שתי רגליים, יכול לראות, לשמוע ולאכול. זה בריאות, לא? מתוך מערה פנימית בת קול צעקה לי: לא.
עניתי 'בסדר'. לא רוצה להישמע מתלונן. יש מקרים קשים יותר.
הרגלי תזונה: טוב, בסדר, רעועים. פה אני משקיע בעצמי. אני לא איש של ג'אנק פוד, כמויות המלח שיש בג'ונגל של המזון בארץ מפוצצות לי את הבלוטות, אז אני לא נופל לסם הזה. השאיפה שלי היא תמיד לאכול דברים טריים ולא מעובדים, להכין לעצמי את האוכל ולהכניס לגוף רק מה שטוב לו. בגלל שאני לא מספיק לעשות את כל זה, ולא נמשך לפתרון המהיר והזול, אני מעביר את היום בשתיית קפה ועישון. ואני שוב בוחר: בסדר.
שאלה הבאה: האם אתה חווה ברגע זה עצבות, אבל או דיכאון? תשובה: כאילו, כאילו דה?!
במהלך השבועיים האחרונים, באיזו תדירות התעסקת באחת מהבעיות הבאות:
עניין או תענוג מועטים מעשיית דברים: בכלל לא, מספר ימים, יותר מחצי מהימים, כמעט כל יום. תראה, אדון עמוד אינטרנט קר ויקר, אני מתענג כל לילה כשאני הולך לישון, כי כשישנים הכל נעלם. זו תחושה כל כך נהדרת. לישון זו תרופה. אתה לא תבין את זה, אתה תמיד ער בשביל מי שצריך. כמה טראגי והרואי מצידך.
לזוז או לדבר כל כך לאט עד שאנשים אחרים ישימו לב? או ההפך, היית כל כך חסר מנוחה עד שזזת במרחב יותר מתמיד? איזו שאלה מוזרה. איך הסקתם שלזוז לאט זו עצבות? הייתי כמה פעמים בסיני, והבדואים שם זזים מאוד לאט, אבל אתה יודע מה, זה מדבק. ואחרי שנדבקים, זה אפילו גורם לאושר מסוים. אני זז רגיל, זו התשובה שלי, רגיל אבל דועך.
הרגשת למטה, מדוכא או חסר תקווה. כאן אני מתפקח, נזכר למה באתי, ובוחר באפשרות האחרונה – כמעט כל יום.
השאלון הזה נמשך נצח. אחרי אינספור שאלות, שאת כולן כתבתי אבל ירדו בעריכה באופן מוצדק ביותר, התייאשתי. איבדתי את האמון במערכת, בבטר הלפ ובמטפלים וירטואליים. מה לי ולזה בכלל? אפילו עם המטפלת שהייתה לי בשנה שעברה, שהיה בינינו קשר מעולה, לא הסכמתי להיפגש בזום. יש כאלה שאין להם בעיה עם זה. חברה טובה שלי מטופלת אצל המטפלת שלה כבר כמה שנים, אצל אותה אחת, והן כמעט תמיד נפגשות בזום. "מהבית, עם השמיכה והקפה, רק ככה אני רוצה לטפל בעצמי".
- "אבל אחותי, לא חסר לך האנושיות שבעניין? הקירבה? האנרגיות שמרגישים רק כשנמצאים באותו החדר?"
- "אתה חייב להבין, היא מכירה אותי כל כך טוב, שעוד לפני שאני מתחילה לבכות היא כבר אומרת מה שצריך"
ובכל זאת, שווה לדעת איך זה עובד. טיפול בבטר הלפ עולה בין 115 ל-185 ₪ בשבוע. כשמשווים את זה לפסיכולוג פרטי, שיכול לעלות גם עד 500 ₪ לפגישה שבועית, ההפרש הוא עצום. ויכול מאוד להיות שאם הייתי צולח את מסע ההיכרות של המערכת איתי, הייתי מרוויח ומכיר מטפל או מטפלת נחמדים מאוד, קשובים ואלגנטים. אבל בחרתי שלא. בכל זאת יצאתי נשכר, כי החוויה עזרה לי להבין באופן סופי שאני רוצה להיפגש עם בנאדם, בשר, דם ולב, לשיחה.
לטפל בעסק
בשוטטות תמימה בסלון הבטוח והמחבק של גוגל, נתקלתי בארגון בשם "לטפל בעסק – הדרכה וייעוץ בשיווק מעשי למקצועות הרפואה והטיפול". הארגון נועד לאגד ולהדריך מטפלים מתחומים שונים, על מנת שיוכלו לשתף חוויות מעולם הטיפול, לתמוך ולהיתמך האחד בשנייה, גם בתחום הכלכלי. אחת הסיסמאות שהם חורטים על דגלם: "אנחנו מאמינות שלמטפלים מגיע להרוויח הרבה כסף!"
הדרך של "לטפל בעסק" לעזור למטפלים ומטפלות בתחום הכלכלי, היא להניע אותם לשיווק שמתאים להם, כשאחד הקווים המנחים שלהם הוא: "מטופל שלא עומד במחיר שלך, כנראה לא מתאים לך… בעינינו, אין שום סיבה שמטפל ירוויח פחות מרואה חשבון, מהנדסת תוכנה או עורך דין".
– אני מסכים עם זה. כמו שאני מסכים שלכולם מגיע להרוויח הרבה כסף. וכמו שאני מסכים עם זה שלא הייתי רוצה להיות זה שמממן את המטפל שמרוויח הרבה כסף.
CBT קהילתי
CBT הן ראשי תיבות של טיפול קוגנטיבי התנהגותי, שיטת טיפול שהפכה לידועה ופופולרית בשנים האחרונות, בעיקר בקרב מבקשי הטיפול האלטרנטיבי. הטיפול הקוגנטיבי התנהגותי יהיה לרוב קצר מועד, יתמקד בפתרון בעיות המטופל באופן ממוקד, ובהקניית דרכים להתמודדות של המטופל עם מצבו הנפשי גם ללא עזרת המטפל באופן קבוע. מה מיוחד כאן? שדווקא בפלטפורמה הזו, ניתן למצוא כמה מקומות שמציעים טיפול קהילתי וציבורי, במחירים ובשיטת הטיפול שמתאימים לאנשים רבים יותר. עלות של מפגש כזה יהיה 180 שקלים למפגש, וזאת למשך 15 מפגשים. לאחר מכן, אם המטופל ירצה להמשיך, עלות כל מפגש תהיה 250 שקלים.
בשנת 2015 תחום בריאות הנפש עבר מהפיכה: מהידיים של משרד הבריאות הממשלתי, ותחתיו הוועדות, האירגונים והמרפאות הממשלתיות, הנושא עבר ישירות לידיים הקטנות של קופות החולים. מה שלנו, הציבור, עשה רק טוב.
חוץ משירותי הבריאות שהקופה המשלימה מציעה לנו, בשנים האחרונות נפתחה האפשרות גם לעבוד עם מטפלים שאינם חלק מהמערך, אך לקבל סיבסוד לכך מהקופה שלך. הנה כמה אפשרויות.
"התשלום עבור טיפול נפשי על ידי מטפל עצמאי זהה בכל קופות החולים, ועומד על 55 ₪ לפגישה ראשונה, ו-132 ₪ לכל פגישה טיפולית נוספת אשר המבוטח משלם ישירות למטפל.
לרשימת המטפלים העצמאיים הנותנים שירותי פסיכותרפיה יש לפנות לקופת החולים המבטחת. "
כנ"ל גם לגבי פסיכותרפיה. מתוך אתר משרד הבריאות
עלויות טיפול פרטיים לפי סוגים:
פסיכולוג/ית – 380 ₪ בממוצע
עובדים סוציאליים – 320 ₪ בממוצע
מטפלים באומנות – 300 ₪ בממוצע
דיקור סיני – בממוצע כ-150-300 ₪ לטיפול של 45 דקות.
תרפייה באומנות לילדים: 100-250 ש"ח
תרפייה באומנות למבוגרים: 150-300 ש"ח
איך להשיג את הכימיקלים של האושר?
היום גם פסיכולוגים ופסיכיאטרים מודים, תחושות כמו אושר, שמחה, עצב וייאוש, הן לא רק מצבי נפש. הגוף שלנו מפריש הורמונים שלוקחים חלק בתחושות וברגשות שלנו. מה משפיע על ההורמונים האלה? הרגלים, תזונה, סביבה, אבל לא רק. אז לחיי הגוף שעוטף ומכיל את כל הבלאגן שאני עושה לו בפנים, הנה כמה דרכים שאולי ידעתם, ואולי לא, על איך להרוות את עצמנו במעט אושר.
אוקסיטצין – הורמון האהבה: לשחק עם כלב, לשחק עם תינוק, להחזיק ידיים, לחבק אנשים קרובים, לתת מחמאה.
אנדרופין – משכך הכאבים: צחוק, שמנים ארומטיים, צפייה בקומדיות, שוקולד מריר, פעילות גופנית.
דופמין – כימיקל הגמול: לסיים משימה, פעילויות של דאגה עצמית, לאכול מזון מזין, לחגוג ניצחונות קטנים וגדולים
סרטונין – מייצב מצב הרוח: מדיטציה, ריצה, רכיבה, חשיפה לשמש, הליכה בטבע, שחייה.
המסע שלי התחיל לפני שנתיים, והוא לא הסתיים. אני חי אותו. שיטות הטיפול השונות, שחלקן מובאות כאן בכתבה, עזרו לי להתמודד עם הכאב, האובדן, וחוסר האיזון. אבל מה שבעיקר הבנתי, הוא שלטפל בעצמי לא מתחיל ונגמר בשעה שלי מול המטפלים. אלא זהו מצב תודעתי, שאני מכיר בו ומוכן להשקיע אנרגיה, זמן ומשאבים, בלהבין ולדעת איך לחיות עם עצמי, בלי לכסות את הבעיות, אלא להביט בהן ולהזמין אותן לשיח. מטפלת אחת הזכירה לי פעם את השיר של אביתר בנאי: "איזה קרב, אלוהים אדירים, איזה קרב, בין הבור למים. לפחות יש פה קרב, לפחות יש מים, פעם היה רק בור". שמעתי את השיר הזה עשרות פעמים, אבל רק אז הבנתי אותו. העימות הנפשי הוא קשה מנשוא לפעמים, ולפעמים הוא באמת מרגיש כמו מלחמה. אבל אני חייב לזכור שלפחות אני מנהל את המאבק הזה, ולא נשלט על ידו. אני כבר לא רוצה למות. הסקרנות שלי לגבי העתיד התגברה, וגיליתי בתוכי יכולות להתמודד עם העצב, יכולות שמחזקות ומחיות אותי. פעם, אפילו את זה לא היה לי, פעם באמת היה רק בור.
