ב-2020 הם היו אמורים לצאת לסיבוב הופעות אחרון, אבל המגפה שיבשה להם את התוכניות. בשנתיים האחרונות הם המשיכו לתקשר עם המעריצים דרך עמוד הפייסבוק, העלו ציטוטים נבחרים, פרסמו הקלטה מלאה של ההצגה ואפילו הוציאו שיר מתוכה, בגרסה לסרט שאולי יצא. מחר תהיה הפעם האחרונה של "העיר הזאת" על הבמות. אנחנו כאן כדי להיפרד
מחר (שני) באולם "צוותא" בתל אביב, יעלו חמישה שחקנים להופעה מרגשת במיוחד. עשר שנים אחרי שעלו לראשונה עם ההצגה "העיר הזאת", עמית אולמן (פדרו גראס), עומר מור (איציק פצצתי), עומר הברון (ג'ימבו ג'יי), דורית ליליין וגיא רון נפרדים מהדמויות שהצחיקו וריגשו עשרות, אם לא מאות אלפי אנשים, במהלך השנים. המחזה התחיל כשיר של להקת "המופע של ויקטור ג'קסון", שחברים בה חברי הילדות אולמן, מור והברון. כל אחד מהם פיתח קריירת סולו וקנה לעצמו שם. פדרו גראס כאחד ממייסדי ה"פואטרי סלאם" בארץ, איציק פצצתי כמפיק מוזיקלי מבוקש וג'ימבו ג'יי כראפר מצליח עם להקתו, "ג'ימבו ג'יי ולהקת ספא". יחד עם רון, הם פיתחו את השיר "העיר הזאת" לכדי הצגה שלמה, שכולה שיר ראפ ארוך מלווה בגיטרה, פסנתר חשמלי ופח אשפה מפלסטיק המשמש כתוף.
אגדת חורבן: מה שבן-בטיח לא הבין
בין תודעה לטכניקה: תנועה בישראל על קצה המזלג
טלנובלות טורקיות: חמש הסדרות הטורקיות שחייבים להכיר
אם דמיינתם להקה מנגנת באחורי הבמה, תחשבו שוב. חמשת השחקנים מתפקדים גם כנגנים שמעורבים בסיטואציות המתרחשות לנגד עיניהם, גם מגיבים להן וגם צופים בהן כקהל סקרן. מור, הלוא הוא איציק פצצתי, מכתיב את הטון המוזיקלי עם פריטת גיטרה מתמשכת וביטבוקס שמהדהד את קצב ההצגה. מדי פעם מצטרפים אליו רון, כתגבורת על התופים, וג'ימבו על הקלידים, כאשר גם בתור נגנים הם נשארים בדמות, עונים על שאלות, זורקים הערות. אין רגע ללא התרחשות, העיניים תמיד זזות על הבמה, האוזניים תמיד מופעלות ומחכות לביט הבא.
המחזה מספר על ג'ו (עמית אולמן-פדרו גראס), בלש בעיר ששמה ומיקומה לא ידועים, עיר אפלה ללא מאפיין ייחודי, מלאת פשע, שחיתות ושנאת חינם. אל משרדו, שהוא למעשה שולחן יחיד בימין הבמה, נכנסת בערב סוער שרה בנט (דורית ליליין) ומבקשת שיעזור לה למצוא את אחותה הנעדרת. ג'ו יוצא לחקור את הסיפור יחד עם שותפו ג'ק (עומר הברון-ג'ימבו ג'יי) והשניים מסתבכים בפרשה מעורפלת, שכוללת גופה, ארנק מזמש, אלבום תמונות ומלח ים. אל תחפשו בהצגה מסר גדול לעולם, מוסר השכל או תובנה על האנושות, על העיר, על הבדידות. מה שכן תמצאו בה הוא כתיבה שנונה, אפיון דמויות מבריק והמון גרוב.
השתחוויה אחרונה
למרות שעשר שנים זה זמן מכובד להריץ הצגה, מצער שהיא יורדת מהבמות. "העיר הזאת" קצבית וקלילה, נעה מהתרחשות אחת לאחרת בקצב מסחרר, מהפנטת מהרגע הראשון, כשכולנו מנסים לפתור יחד עם צמד הבלשים ג'ו וג'ק מי רצח את אחותה של שרה בנט, ומצחיקה גם כשיודעים מה הפאנץ' שהולך לבוא – כי הכל בחרוזים. מענג לראות את הדינמיקה בין השחקנים, דינמיקה שהייתה כבר מהרגעים הראשונים בזכות החברות המוקדמת של שלושה מתוך החמישה, אבל רק הלכה והתהדקה על הבמה במהלך השנים. את "העיר הזאת" ראיתי בפעם הראשונה ב-2013 בתיאטרון חיפה, אז עוד מכרו דיסקים של "ויקטור ג'קסון" מחוץ לאולם. בפעם השנייה נסעתי מהצפון עד לירושלים כדי לצפות בה שוב, בפעם השלישית היו כרטיסים מוזלים לחיילים ב"צוותא" שבתל אביב והפעם הרביעית הייתה בחמישי האחרון, באחד המופעים האחרונים.
האולם התמלא בהתרגשות, לא בטוח של מי יותר – של המופיעים או של הקהל. חלק ממנו היו מעריצים ומעריצות, כאלה שיודעים את המילים לשירים ואת משפטי המחץ בהצגה, וחלק היו בגן כשהיא עלתה וגילו אותה רגע לפני שנעלמת. אפשר היה לחוש שגם השחקנים התרגשו: מצד אחד, ייתכן שהם מדקלמים את הטקסט מתוך שינה, בכל זאת עשר שנים על הבמות. מצד שני, לא צצה אף לא לרגע תחושה של מיאוס, של מיצוי או של רוטינה. "ויקטור ג'קסון" וחבריהם עדיין השתוללו על הבמה, חגגו כל מילה, הרגישו כל ביט ואף הרשו לעצמם למשוך פאוזות קומיות אל מעבר לרגיל, דבר שכנראה שעשע אותם במיוחד, כי הם בקושי הצליחו לעצור את הצחוק ברגעים האלו. הם חגגו את הקצב, את הסיפור, את הדמויות, את רגעי הבמה שלא יחזרו על עצמם יותר.
מחזמר ראפ-בלשי הראשון בעברית
אפשר לא להתחבר לערבי ספוקן וורד (שירה מדוברת), אפשר להעדיף את טונה על ג'ימבו ג'יי, אבל אי אפשר לקחת מהיוצרים האלה את החלוציות שלהם בעולם הראפ וההיפ-הופ. בתחילת העשור השני של שנות ה-2000, היו שנים של דעיכה יחסית בין "הגל הראשון" של ההיפ-הופ, שכלל בין היתר את שב"ק ס', הדג נחש, משפחת תאקט ועוד, לבין חזרתו אל המיינסטרים בידי נצ'ינצ' (רביד פלוטניק), טונה (איתי זבולון), להקת "קפה שחור חזק" ועוד רבים וטובים. ב-2012, ז'אנרים אחרים של מוזיקה תפסו את בימת המיינסטרים. שלושת השירים הראשונים במצעד של גלגל"צ באותה שנה היו מהזמר המזרחי: שלומי שבת, משה פרץ ואייל גולן.
ב-2015 ההיפ-הופ הישראלי חזר לקדמת הבמה ולפסגות המצעדים. בשנה זו יצא אלבומו השלישי של פלוטניק, "ברוכים הבאים לפתח תקווה", שזיכה אותו שנה מאוחר יותר בפרס "תגלית השנה" של אקו"ם. טונה פרץ לתודעה עם השיר "גם זה יעבור" וצמד הפופ-היפ-הופ, סטטיק ובן-אל, החלו את דרכם המשותפת עם "#דוביגל". מאז, סצנת ההיפ-הופ רק גוברת ותופסת תאוצה בישראל ובעולם כולו כמוזיקת המיינסטרים המובילה, לצד הפופ והרגאטון. לא נוכל לזקוף את כל הקרדיט להצגה "העיר הזאת", אבל בהחלט נוכל לתת ליוצריה את הכבוד ולקרוא להם "חלוצים".
צבעונית, קלילה, סוחפת, מבריקה | טיזר ל"עיר הזאת" מתוך YouTube
חצי-ספוילר: באחת הסצנות לקראת סוף ההצגה, דמותו של אולמן, ג'ו, נושאת נאום אחרון לפני הוצאה להורג ומדברת על מילים אחרונות, כוחן ומשמעותן. ג'ו מנסה להבין למה, למה מילים של אדם גוסס חשובות יותר מאלו של החי? תוך כדי, הוא מנסה להבין גם למה אלבום תמונות הוא ראייה ממשית יותר ממלח שולחן, או למה אי אפשר לקחת את המשפט "לעקוב אחר הכסף" פשוטו כמשמעו ולעקוב אחרי כסף על הרצפה. "זאת אומרת, אני מבין למה, אבל אני לא מבין למה". כלומר, ג'ו מבין את המשמעות הברורה מאליה של השאלה "למה?", אבל מבקש לשאול על המשמעות העמוקה יותר שלה. כשאולמן מדבר בקולו העמוק ומספיד במידת מה את "העיר הזאת", מהדהדת השאלה – למה? למה ההצגה הזאת כל כך הצליחה? איך היא צברה לה עדת מעריצים וביססה משפטי מחץ (catch-phrases), הוציאה הקלטה של ההצגה כולה והצליחה להחזיר אנשים לראות את אותו טקסט ואותן דמויות פעם אחר פעם? ייתכן שההצלחה קשורה להתעוררות ההיפ-הופ בשנים האחרונות, או לשם שקנו להם כל אחד מכוכבי ההצגה בעולם המוזיקה.
כך או כך, הצלחת מחזמר ראפ-בלשי מסמנת תופעה שכדאי לשים עליה את האצבע. בעולם שבו מילים מתרוקנות מתוכן, שבו הנראות והחיצוניות חשובות הרבה יותר, "העיר הזאת" מחזירה את הכבוד לשפה. אין טריקים ואין שטיקים, הבמה נקייה מתפאורה למעט כלי נגינה, אין אביזרים, אפילו לא גפרור או אבן שמשמשת ראייה, המוזיקה מינימליסטית. הכל מכוון כדי שנשים לב לנאמר, לא למוצג. כמה משמח לדעת שבעידן של ריקנות התוכן, אנשים חוזרים לאולמות כדי להקשיב – בסופו של דבר – למילים.
