"ברידג'רטון", שפרצה לחיינו לפני שנה ושלושה חודשים בדיוק, חזרה למסך בשבוע שעבר, ביום שישי, 25.3. תוך זמן קצר, כולנו ראינו בשקיקה את שמונת הפרקים וחיכינו למשהו שלא קרה. למה אנתוני וקייט לא סיפקו את הסחורה, כמו שעשו דפני והדוכס לפניהם?
בואו נשים את הקלפים על השולחן. אם העונה השנייה של "ברידג'רטון" הייתה עומדת בפני עצמה ולא בהשוואה לעונה הראשונה, היינו יכולים לומר שהיא מצוינת. אבל היא לא. מה ששונדה ריימס, מפיקת הסדרה, הצליחה לעשות לאורך 11 עונות של "האנטומיה של גריי" (בואו, אחרי המוות של דרק שפרד כולנו איבדנו עניין), היא לא הצליחה לעשות בסדרה הזו.
"משאבי אנוש": האנימציה כבר מזמן לא רק לילדים
"רפאליס": ציפי רפאלי בועטות את המוסכמות החברתיות מחוץ לדלת
בין הדפים והסדינים: לגלות את הספרות האירוטית
"ברידג'רטון" היא דרמה רומנטית תקופתית שממוקמת במאה ה-18, המבוססת על סדרת ספרים מאת ג'וליה קווין. עד היום תורגמו לעברית רק שניים מתוך שמונת הספרים, הראשון והשני. העונה הראשונה, שבמרכזה עומד סיפור התבגרותה ויציאתה לחברה של דפני ברידג'רטון (פיבי דינבור), הגדולה מבין בנות המשפחה, עלתה לנטפליקס ב-25 בדצמבר, 2020 ולפני ש"משחקי הדיונון" נכנסה לחיינו, היא הייתה הסדרה הנצפית ביותר שלהם. העונה השנייה, שמתמקדת באח הבכור, אנתוני (ג'ונתן ביילי), עלתה לענקית הסטרימינג ב25 למרץ, אחרי שנה ושלושה חודשים של געגוע.
מדובר על עונה עם איכויות מצוינות משל עצמה. הנופים בסדרה מגוונים, עיצוב התלבושות והתפאורה מרשימים ומגרים את הדמיון. והמוזיקה, שמאחוריה עומד המלחין כריס באוורס ("הספר הירוק", "When they see us"), המשיכה להיות מעניינת ונעימה לאוזן. העיבודים הקלאסיים והאינסטרומנטליים, בביצוע תזמורת לשירי הפופ המוכרים, הופכת אותה להיות שונה אבל מוכרת. הקסם שלה הוא שהיא גורמת לך לזמזם תוך כדי הריקודים ולהרגיש שייכת לעולם הזר הזה. פסקול העונה עומד לזכייה בפרס הקטגוריה "הפסקול הטוב ביותר למדיה חזותית", בטקס פרסי הגראמי ה-64 שיתקיים מחר, יום שני, 4.4.
ההכרות עם הדמויות עולה שלב, כמו הסיפור שנחשף על מות האב ברידג'רטון, שמעמיק את ההכרות עם המשפחה העומדת במרכז הסיפור. ההתפתחויות של הדמויות הנשיות מהעונה הקודמת היו מרתקות. פורשיה פת'רינגטון (פולי ווקר) שכל העונה מצטיירת כאישה סכסכנית, רודפת בצע ומנצלת את בנותיה, מתגלה בסופה כאמא, לביאה שמגנה על בנותיה; וכמובן דמותה של אלואיז (קלודיה ג'סי) שמכריזה כבר בפרק הראשון, "אני לא דפני", ומתעקשת לא להיכנע לחוקי המשחק. היא האישה היחידה שלא משרתת את החוקים הפטריארכליים וכל הזמן מזכירה לכולנו שכמה שנשפים, שמלות וחיזורים נראים רומנטיים – לא היינו רוצות לחיות כך.
כשחקנים ראשיים, גם ביילי וסימון אשלי מצליחים לייצר דמויות מורכבות ומלאות ברגש וגורמים לנו להאמין שלכל דמות בפני עצמה, כוונות טובות ועולם פנימי מלא. אבל, ויש פה אבל- לפני קייט ואנתוני היו את דפני והדוכס סיימון (רגה ז'אן פייג'), וכמה שהם היו שם. כבר במבט הראשון כולנו התאהבנו בהם. באנתוני וקייט? קצת פחות. למה? קודם כל בגלל הכימיה. בהשוואה למתח, התשוקה והעוצמות בין דפני לסיימון, שיכולנו להרגיש מבעד למסך, בין אנתוני לקייט זה הרגיש ילדותי, משוחק ולא אמיתי. אפילו הכימיה בין אלואיז לבחור הספרים המסתורי שלה, תיאו שארפ (קאלם לינץ'), הייתה אמינה יותר. ודווקא היינו שמחות לראות אותם עושים קצת בלאגן בבית הדפוס. דבר נוסף שמנע מהם לכבוש את לבבות כולנו הוא שלא היה סקס. כמו בעונת הבכורה, גם הפעם ציפינו לסצנות מין, על גבול הפורנו רך, שיגרמו לנו להזיל ריר. החוכמה בעונה הראשונה הייתה שכבר באמצע הפרק החמישי, היוצרים אפשרו את המגע בין סיימון לדפני בכך שחיתנו אותם. סצנות הסקס לא נשמרו רק להם, גם יחסי האהבה בין אנתוני לסיינה רוסו (סברינה ברטלט) ומסיבות האמנים שבהם נכח בנדיקט (לוק תומפסון), האח השני במשפחה, היו מלווים בצילומים קרובים שחיממו לכולנו את הלב. בעונה הזו, סצנת הסקס הראשונה מופיעה רק בסיום הפרק השביעי, אחד לפני האחרון. וזה לא שאחריה מגיעות עוד.
הסקס מהותי בסדרה לא רק בגלל שאנחנו נשים שמחפשות עונג בטלוויזיה, אלא כי הוא מאפשר למין להיות משוחרר, גם בשיח וגם בפרקטיקה. במאה ה-18, כפי שאנחנו רואים בסדרה, המין היה מודחק מהשיח. היה טאבו גדול על ארוטיקה ומין וקיום יחסים היה מותר בין גבר לאישה נשואים בלבד. מישל פוקו מדבר בספרו "תולדות המיניות" (1976) על הסתירה הגדולה שהייתה בין השיח לבין הפרקטיקה. ממש כמו בסדרה, המין נוכח מאוד, למרות שהוא לא מדובר. זה לא שחסרות סדרות מלאות במין על מסך הטלוויזיה, במיוחד בנטפליקס, כמו "חינוך מיני", "סקס לייף", "365 ימים" ועוד. אבל "ברידג'רטון", לפחות בעונה הראשונה, כמו מעין צוחקת על התרבות המיושנת ההיא ואומרת- בדיוק בגלל שמין היה אסור ומודחק בתקופה ההיא, אנחנו נאפשר לנשים בכל העולם לדבר ולהתענג על מין, דרך סדרה על תרבות של המאה ה-18.
נכון, עלילת הסיפור של אנתוני וקייט שונה מסיפור האהבה הקודם, אבל יש מגוון דרכים לתת לנו סקס, מבחינתנו זה לא חייב להיות באישור הכומר. כמו הסקס, גם כל שאר שיאי העלילה הגיעו מאוחר מדי. באמת חשפתם את זהותה של גברת וויסלדאון רק ב-20 דקות האחרונות של הפרק האחרון? למה? תנו לנו את הדרמה, לא צריך לחכות לעונה השלישית כדי לראות איך פנלופי (ניקולה קוכלן) פותרת את הבעיה, אנחנו רוצות עכשיו. הקסם בעונה הראשונה היה שאחרי חמישה פרקים הגענו לשיא, הנה הסוף הטוב הגיע ויש לנו עוד שלושה פרקים שלמים להתענג על היופי הזה. לא מכרו לנו שהכל מושלם אחרי החתונה. הרי מה אנחנו באמת רוצות? לראות את החיים אחרי שמגיע ההפי אנד ולדעת שגם שם יש קשיים, גם לדוכס ודוכסית, וגם אחרי נשיקה בזיקוקים, הריבים ממשיכים.
