שבעה נושאים, שבעה זוגות, שבעה פרקים והמון לבבות שנפתחים. סדרת הדיגיטל החדשה של "כאן" שמה את השאלות הקשות בצד ומאפשרת לנו ללמוד איך אפשר לחיות יחד גם כשלא מסכימים
הסדרות של "כאן" הן בדרך כלל על נושאים שלא מדוברים במיינסטרים הישראלי ובטח שלא מדוברים על מסך הטלוויזיה. "לשדוד את סבתא" על יחסים בין דוריים, "פגום" על טיפולי פוריות של גברים, "שישו ושמחו" על הרבנות הצבאית ועוד. אבל "ארון הקודש" מעלה את הנושאים המורכבים לרמה אחרת. את הסדרה הפיקה אביגיל שפרבר ("התליין", "תקופת מבחן", "אסירות") ויצרה וביימה מורן נקר, במסגרת פרויקט "כאן יוצרים בירושלים", בהנחיה של יאיר אגמון. שתיהן ממקימות ארגון "בת קול" (ארגון לסביות דתיות) וחלק מקהילת הלהט"ב. סדרת הדוקו-דיגיטל שעלתה בסוף חודש מאי מכילה שבעה פרקים באורך של שבע עד תשע דקות ומספרת את סיפורם של שבעה זוגות להט"ב דתיים. עד היום שודרו ארבעה פרקים, וביום שלישי (14.6) צפוי לעלות הפרק החמישי.
משם הסדרה ומהסמל שלה אפשר להבין שמדובר ביצירה שלא חוששת ממורכבות ולא מנסה להסתיר אותה. הבחירה במילה "קודש" מייצרת שם עם אמירה, שם קצת מתריס, לאור הקושי להכיל את קהילת הלהט"ב בהלכה היהודית. סמל הסדרה, ארון הספרים שצבוע בצבעי הגאווה, כאילו בא לומר שזה חלק מהמסורת שצריך להעביר לדורות הבאים כמו ספרי הארון היהודי. השילוב בין שניהם שם את מורכבות הסדרה בפרצוף עוד לפני שצפינו, אך הפרקים מספרים משהו אחר. בפרק הראשון, לדוגמה, אנחנו מכירים את עמרי ודניאל, תלמידי ישיבה בני 19 שיוצאים לדייט, מחזיקים ידיים ואוכלים יחד אך משאירים בצד התעסקות בדילמות קשות אל מול ההלכה היהודית.
חודש הגאווה 2022: כל המצעדים והאירועים מצפון לדרום
"חשבו שהתפלפתי": ראיון בלעדי עם אקו
פואטרי סלאם: חוקים זניחים ודעות חשובות
בפרק השני לעומת זאת, בסיפורן של רעות והילי, השאלות הקשות על הקבלה של אחותה של רעות את הזוגיות הלסבית, לא נחסכות מאיתנו. הקושי המשפחתי מונח על השולחן בצורה הכי פתוחה וכנה שיש ויחד איתו גם אהבה גדולה. השיח המשפחתי על הקבלה אמנם עולה כמעט בכל פרק, בחלק מהפרקים מתקיימות שיחות מרגשות עד דמעות אך עדיין משהו חסר – איפה אותם.ן להט"ב דתיים שהמשפחות לא מקבלות? האם התמונה האוטופית של כל המשפחות שמקבלות ולוקחות חלק בחיים של בני הזוג משקפת מציאות?
מהרגע שהפרק הראשון יצא לאוויר העולם מורן נקר, שכאמור ביימה ויצרה את הסדרה, חולשת על כל הארץ עם הקרנות של כל הפרקים ושיחה פתוחה עם כל מי שמעוניין לדבר. משגב, שדרות, באר שבע, ירוחם, מצפה רמון, רמת גן, עתלית, שערי תקווה, מודיעין וחולון הן רק חלק מהערים אליהן הגיעה. בהקרנה שהייתה בסוף חודש מאי בבאר שבע סיפרה נקר שהמטרה המרכזית של הסדרה הייתה לייצר דימוי של חיים כאלה על המסך, לאפשר למי שמחפש עזרה לא רק להיתמך בעמותות הקיימות אלא גם לראות בעיניים איך זה נראה. הבחירה להגיע לכל-כך הרבה מקומות בארץ עם סדרה שלא עוברת לכולם בקלות בגרון מסבירה את מה שלא נאמר במילים ולא נכתב בשום תקציר. יש בסדרה הזאת שליחות, רצון לשחרר ולהגיע לכל נער, נערה, איש ואישה שעוד כועסים על עצמם ומרגישים שהם לבד. נקר יודעת שהיא לא תזכה להד תקשורתי גדול. עובדה, עבר כמעט חודש מאז עליית הפרק הראשון וחוץ מאתר "כיפה" ו"הארץ" לא פורסם עליה דבר, והיא מבינה שהיא צריכה לקדם את הסדרה בעצמה.
"ארון הקודש" מצחיקה ומרגשת, האמצעים החזותיים של ההסברים הצבעוניים שקופצים תוך כדי הפרק מדויקים ומוסיפים צבע במקומות הנכונים. הצילום נותן תחושה שאנחנו זבוב על הקיר ואורך הפרקים מאפשר לצפות מבלי לפנות ערב שלם. כמו רבות מסדרות הדיגיטל של "כאן" היינו רוצים לראות עוד, לשמוע עוד מהאנשים האמיצים שעל המסך שבחרו לחשוף את עצמם, את הבית שלהם, את הילדים שלהם, בשביל לאפשר יצירה חשובה כל-כך. לשאול אותם עוד שאלות: למה בתור אישה דתייה שנשואה לאישה בחרת שלא לשים כיסוי ראש? או למה בחרת שכן? מה עזר לך לקבל את עצמך? זוגות להט"ב שומרים נגיעה? האם ניסית להתכחש לנטייה המינית שלך בגלל האיסור ההלכתי? או בכלל האם נתקלת בדרישה ללכת לטיפולי המרה?
ביהדות המספר שבע הוא מספר טיפולוגי המייצג קודש: שבע ברכות בחופה, היום השביעי הקדוש, שבעה קנים למנורה. ואולי זה כל הסיפור של הסדרה, הקדושה שיש באנשים. הסדרה מבקשת לא להיות "אמירה פוליטית מהלכת" כמו שאומר דניאל, גיבור הפרק הראשון. בכמה פרקים קצרים היא מלמדת אותנו שאפשר אחרת, שאפשר שיהיה קשה ועדיין לאהוב, אפשר לקדש את הקרבה וההכלה. רעות שואלת את אחותה בחיוך מלא בעצב "היית רוצה בשבילי חיים אחרים?" ולמרות התשובה הקשה שהיא מקבלת היא מחבקת אותה, הדוד של לירז שמלמד אותו להניח תפילין כשלירז בהריון, ועוד קשרים רבים שאנחנו נחשפים אליהם מלמדים אותנו שבשביל לחיות יחד צריך לקיים דיאלוג ולא רק אידיאולוגיה.
