ארבע נשים, שלוש יוצרות, שנתיים צילומים וכלא הנשים היחיד בארץ. הסדרה "אסירות" (כאן 11) לא מנסה לייפות את המציאות ומראה שלפעמים, הכלא יכול להיות המקום הכי משחרר עבור חלק מהנשים
סוף ידוע מראש
הליכה בשכונת נווה שאנן, שליד התחנה המרכזית הישנה בתל אביב, היא אף פעם לא חוויה נעימה. אם מרימים את הראש ממסך הפלאפון ומסתכלים סביב על הנשים והאנשים שחיים שם, יושבים על שפת המדרכה, עומדים בפתח חנויות ונזרקים בפינות הרחוב, מבינים דבר או שניים על המציאות, על איך חלקנו נולדים עם פריווילגיות וחיים נוחים, וחלקנו, ובכן, פשוט לא. ואם נודה על האמת זה לא רק בנווה שאנן. מצפון עד דרום, בעיר ובכפר, גברים ונשים נולדים למציאות שלא מותירה להם הרבה ברירות, לחיים שכמעט ונכתבו מראש.
שחור משחור: מתי ישתנו הייצוגים המוחלשים של אתיופים בטלוויזיה?
"2019": מראה חברתית נוקבת מאת אוהד נהרין
"מבחינתנו משמעות היא דבר מומצא"
"אסירות", הסדרה הדוקומנטרית שעלתה בשבת ב-"כאן 11", מציגה ארבע נשים כאלה בדיוק. נשים שנולדו לבית אלים, שחוו טרגדיה משפחתית, מחסור בתמיכה או מצוקה כספית, שהחיים גלגלו אותן, כמעט ללא שליטה, אל מה שהחברה מגדירה כפשיעה. ומשם, הדרך לבית הכלא לנשים, "נווה תרצה", הייתה קצרה. מאחורי הסדרה עומדות שלוש נשים: אושרית נברה, סופרת, עיתונאית ואקטיביסטית, אילנית באומן, מפיקה ("הטייסות") ואביגיל שפרבר, צלמת, במאית ויזמית חברתית ("התליין", "תקופת מבחן"). שלוש היוצרות מגיעות מרקע אישי ותעסוקתי בעיקר בתחום זכויות אדם, שיוויון וסובלנות, רקע שהוביל אותן ליצירת הסדרה המטלטלת הזו, שמנסה לפקוח את עינינו לנשים שמתחילות את חייהן כאסירות, אך עוצמת עיניים אל מול ליקויי המערכת ולא מספקת ביקורת חברתית נוקבת דיה.
המצלמה של שפרבר מלווה במשך שנתיים ארבע נשים שנכנסות ויוצאות מכלא "נווה תרצה". כולן מגיעות מאוכלוסיות מוחלשות ושקופות שנדחקו לשולי החברה: נטלי אסיהן, בת 21 בתחילת הצילומים, נערה אתיופית; מלכה טוסיה, 27, ממשפחה מזרחית; אסמא דיאב, 48, ערבייה; וטינה בגוגיאן, 45, עולה מאוקראינה. כמובן שאין זה הכרח שדווקא נשים ממוצאים אתניים אלו ייכנסו למאסר, אך הסדרה לא מתייחסת לעניין המוצא וחבל. בין הסצנות, הוכנסו בעריכה נתונים סטטיסטיים הנוגעים לרקע האלים ממנו מגיעות האסירות או לרקע ההשכלתי שלהן, אך האם המוצא המשפחתי לא מהווה משקל? זוהי שאלה שאין עליה תשובה. מבחינת יוצרות "אסירות", אלו ארבע נשים פרטיות שאינן מייצגות אדם מלבד את עצמן.
ארבע הנשים בסדרה הן אסירות, לא רק בתוך כתלי "נווה תרצה", הן אסירות של החיים. אסירות של הנסיבות, של גורל טרגי, של התמכרויות ותשוקות וחשקים, של קריזים ויצרים. בגיל שלוש, מלכה ראתה את אביה חותך ורידים מול עיניה, בגיל 15 כבר הכירה את רחובות תל אביב, עברה מפנימייה למעונות סגורים למוסדות גמילה ונשאבה למעגל הזנות והסמים. את נטלי, גבר אנס כשהייתה בת 16, לאחר חודש הם נפגשו שוב, היא התעמתה איתו ודקרה אותו ברגל, הגבר מת ונטלי הואשמה בהריגה. אסמא גדלה עם אב מכה, אימה נפטרה והיא לבד בעולם, היא נעצרה על עבירות תעבורה לאחר שנהגה ללא רישיון מספר פעמים. טינה נולדה באוקראינה וגדלה כילדה מאומצת במשפחה שלדבריה לא היו בה חום ואהבה, בגיל 20 התחילה להשתמש בסמים וכשעלתה לארץ פנתה מיד לעסוק בזנות כי רצתה לדעת ולבדוק מה זה.
גורל ידוע מראש או קורבנות של המערכת?
הסדרה מציגה את סיפורי החיים של הנשים בצורה שמזכירה טרגדיה יוונית. כמו אדיפוס המלך, הן מוצגות כאילו הגורל רודף אחריהן, כאילו אין להן שליטה על דבר וחצי דבר בחייהן. מצד אחד, מלכה מכירה במחלת ההתמכרות שלה, שגוררת אותה חזרה לסמים כנגד רצונה, אך מצד שני, טינה אומרת בפה מלא שהחליטה לעסוק בזנות כי "כאן זה עולם אחר" וכאן אף אחד לא מכיר אותה. גם כאן, כמו במחזה של סופוקלס, עולה שאלת הגורל מול האופי- כמה האדם בוחר בחייו וכמה נגזר עליו עוד לפני שנולד. כצופות וצופים, כבר בחצי השעה הראשונה של הפרק הראשון, עולות בנו תחושות קשות של חוסר ברירה, של חוסר אונים, תחושה שאין לאן לברוח ומעולם לא היה. לצד זאת, בסדרה חסרה התייחסות למשמעותו ותפקידו של הכלא בעלילת חייהן של הנשים.
52% מהנשים שנשלחו לכלא ישובו למאסר חוזר לפחות עוד פעם אחת, כך נאמר בסדרה וזהו נתון שמגובה גם בדו"חות של השב"ס. האם הנתון מובא כביקורת על מערכת הכליאה או שעלינו לקבל אותו כעובדת חיים? אולי מה שניתן להסיק מהסטטיסטיקה הזו, הוא כמה שלילית ולא משקמת ההשפעה של תקופת מאסר על נשים ששגו בחייהן. נטלי, לדוגמה, נאסרה אחרי אקט של הגנה עצמית, לדבריה, "למען יראו וייראו", והתיוג הזה ילווה אותה לשארית חייה. כבר בגיל חמש, אביה התאבד בתלייה והחברה מתייגת אותה מראש כמועדת לכישלון – כמה סיכוי יש לבחורה כזאת בעולם, לאחר שריצתה ארבע וחצי שנות מאסר? אסמא, שאין לה אדם בעולם, השתחררה מהכלא בלי לומר לאיש. חבל לראות כמה מעט התייחסות יש לאישה כזו בתוך הכלא, כאשר היא נכנסת לבידוד על דבר שלטענתה לא עשתה, והסוהרת משאירה אותה עם יותר שאלות מאשר תשובות, עם הרבה "אולי", "בהמשך" ו"אני מקווה". במקום לזהות את חוסר הביטחון והיציבות איתו אסמא מתמודדת בחייה ולנסות לשקם את האמון שלה בבני אדם, הכלא רק סוגר אותה יותר בבדידותה.
אחד הקולות הכי חשובים שעולים בפרק הראשון הוא דווקא של אסירה שלא הסכימה להיחשף ופניה מטושטשים. היא יושבת עם טינה באגף הפרדה, לאחר שהסתכסכו עם אסירה אחרת, והן סגורות 23 שעות ביממה. דרך מונולוג שמצמרר באותנטיות שלו, מבקשת אותה אישה להיות נראית, היא מבקשת הערכה והכרה כבת אנוש ובתוך כך מעבירה סמי-ביקורת, שצריך לתת לה מקום הרבה יותר נרחב בסדרה: "בית הסוהר הזה שייך למדינה. המדינה צריכה לדעת שאותם ילדים שהיו חורגים לסביבה שלהם בלי שהם אשמים, שסבלו כל כך בחיים שלהם, שגדלו במערכת שהייתה אטומה אליהם […] הם כבר איבדו הכל […] רציתי שמישהו יילחם, רציתי שמישהו יגיד 'לא'. שנה ושבעה חודשים בן אדם בטיפול […] שטיפה יעריכו".
פרקטיקה של ווידוי
בין ייאוש אחד למשנהו עולה השאלה – מה גרם לנשים האלה להיחשף ככה? ייתכן כי מול המצלמה של שפרבר הן זוכות לחופש מסוים. המונולוגים מול המצלמה מזכירים פרקטיקות של וידוי, חשיפת אמת שמובילה לשחרור וגאולה. איזו אמת? האמת של כל אחת מאותן נשים, האמת הכי סובייקטיבית והכי אותנטית שיש, אמת שלא עברה שיפוט או הוכנסה למסגרות. טינה למשל, מודה שהשיטה הטיפולית שבה השתמשו בהוסטל השיקומי לא עזרה לה. היא לא הבינה למה צריך לדבר כל הזמן על הכל, למה צריך לקרוא לה "זונה" אם עסקה בזנות, למה צריך לחפור באונס שעברה. היא מסבירה כמה המילים האלה חנקו אותה, ישבו לה כמו אבן בגרון.
כשהיא יושבת מול המצלמה, אחרי שחזרה לכלא בפעם הרביעית, היא פותחת הכל וחושפת את האמת שלה. טינה מספרת על העולם כפי שהיא חווה אותו, בלי התיווך של העובדות הסוציאליות והמטפלות בתהליך השיקומי. מול עדשה חסרת פנים, שלא מנתחת את התלאות שעברה ולא מבקשת ממנה להתעכב ברגעים הקשים ביותר בחייה, טינה מתוודה. אנחנו נוטים לחשוב על הווידוי כמשחרר ואולי הוא באמת מאפשר לאסירות שיושבות על כיסא המרואיינת, לזכות ברגעים של חופש ונחמה. אבל יכול להיות שיש בווידוי משהו גדול יותר, אקט של הנכחה. מישל פוקו מדבר על הווידוי כפעולה שמתרחשת בו "התאחדות האובייקט והסובייקט", פעולה דו-משמעית שאנחנו עושים והיא גם נעשית עלינו, והמפגש שלנו כסובייקט בעולם וכאובייקט עליו מדברים, הוא בעל משמעות רבה. אולי משום כך בוחרות הנשים לדבר מתוך הכלא, כדי לקבל הכרה בכך שהן קיימות. אם הן מדברות על עצמן, זהו הסימן הכי חזק שהן ישנן ושהן ראויות ליחס ככל הא.נשים. כמו שטינה אומרת, "כן, אני זונה נרקומנית, ו…? אני לא בן אדם?"
בסופו של כל פרק אנחנו, הצופות והצופים, חסרי אונים אל מול סוף שהיה ידוע מראש, אך בכל זאת התעקשנו להיאחז בשבבי תקווה. אנחנו רוצות לשנות את התסריט של הנשים האלה, רוצות למחות, להתלונן, לכעוס. על מי אפשר לכעוס? על המערכת – כמו שאומרת אותה אסירה אנונימית שיושבת עם טינה באגף הבידוד? על הפטריארכיה – שמותירה נשים מוחלשות לשאת בפשעים מוסריים של גברים שמנצלים אותן? לכעוס על עצמנו – שלא הרמנו את המבט מהפלאפון בעודנו הולכים ברחובות החלומות השבורים של נווה שאנן? "אסירות" תשאיר אותנו עם הרבה יותר שאלות מאשר תשובות.
