"ממילים כמו שלך, מתחילה שואה." האם לא למדנו כלום מהעבר? הסדרה החדשה "שעת אפס" (כאן 11) מוכיחה לנו שעוד לא התגברנו על הדעות החשוכות, התיעוב ושנאת האחר ומדגימה לנו שאנחנו לא רואים אותו ולא באמת מקשיבים, כי הערבי הוא עדיין האויב. היא מציגה לנו את כל הסטראוטיפים הקיימים, שעוברים שוב ושוב מהמסך הקטן אל הרשתות החברתיות, עד שהם מתפוצצים.
הסצנה הפותחת את "שעת אפס", שעלתה לפני שבועיים ב"כאן 11", היא של בריכה עירונית ריקה מאנשים. כמה דקות אל תוך הפרק, אנחנו לומדים שהמרחב הזה, שנראה פסטורלי, הוא בכלל מוקד הסערה של הסדרה כולה. שלוש תלמידות כיתה י"ב מכפר סבא חוו הטרדה מינית על ידי צעירים ערבים בבריכה העירונית, זו נקודת המוצא. מהר מאוד נבין שגם אם הבריכה היא המקום הפיזי שבו הן הוטרדו, המרחב שבו מתנהלת הסדרה מאותו רגע ואילך הוא לא הבריכה, לא תחנת משטרה, לא בית משפט ואפילו לא הכיתה. מרחב ההתרחשות המרכזי הוא הרשת החברתית.
ליאן (מיה לנדסמן, "המפקדת", "בנות סכסכניות", "קופה ראשית") היא תלמידת כיתה י"ב, דעתנית ודוגמה קלאסית לנערה שניזונה מהתקשורת ומהרשתות החברתיות. היא יוצאת להגנת צה"ל ותושבי המדינה ודורשת צדק עבורם. בגלל הדעות השונות וההפרעות שלה בשיעור, היא מקבלת מטלה מהמורה לאזרחות, אמיר, (דורון בן דוד, "פאודה") – להביא מקרה שאפשר לפתור באופן דמוקרטי, על ידי דיון בכיתה. ליאן מחליטה לספר שהיא וחברותיה היו בבריכה ושני ערבים הטרידו אותן מינית. הדיון בכיתה מצליח להעביר לצופה את רגשות הפחד, הכעס והכאב שמרגישים התלמידים, כשרובם יוצאים להגנת ליאן. מנגד, עומד המורה האידיאליסט, שמסביר שלכל צד יש את הסיפור שלו ושאסור לייחס תכונה לשום גזע, ואף טוען כיצד העם היהודי חטא גם הוא בהטרדות מיניות. הוויכוח שמתדרדר במהירות לגזענות יורד גם לפסים אישיים, כשאמיר שואל את ליאן בסוף השיעור, איך הייתה מרגישה אם היה תלוי בכניסה לבריכה שלט 'אין כניסה לשמנות'? משם היד על המקלדת של הסמארטפון היא קלה.
"אסירות": הדוקו החדש של "כאן 11" מציג כרוניקה של גורל ידוע מראש
"הבוזגלוס 6": הרחק מהמגרש, נשות המשפחה מפגינות תחרותיות
איפה המהפכה: על מסך הטלוויזיה נשים הן עדיין מוצר צריכה
בפרק השני, ליאן מעלה סרטון "טיקטוק" נגד אמיר ועושה לו שיימינג. הסרטון מתפוצץ ברחבי הרשת ובבית הספר ומאלץ אותה להתמודד לא רק מול המורים והמנהל, אלא גם מול אימה הקשוחה שאינה מאמינה בה בכלל. בסצנה זו, בדיאלוגים אמינים וכנים, שוב מופיעה ליאן הדעתנית שנלחמת על מקומה מול המערכת ומול הוריה, אך ללא הצלחה. כאשר המנהל מחליט להרחיק אותה מבית הספר, המצב שוב מגיע לקיצון, כשביום ההכנה לצה"ל, ליאן מצטלמת עם הנשק של אחת החיילות, שהגיעו להכין אותם לקראת הצבא, ואמיר מתפרץ עליה באלימות כשהמצלמה עדיין דולקת, מתעדת אותו וכמובן שהסרטון רץ ברשת. וכך, שוב, האמת צפה מול עיניי התלמידים והוריהם ושוב אין מנצחים בקרב האבוד הזה, ובעיקר אין מי שבאמת מקשיב לצד השני.
דקלה קידר, שכתבה את המיני-סדרה בת שישה הפרקים, מתבססת על המקרה האמיתי של המורה אדם ורטה והתלמידה ספיר סבח. היא מציגה את שתי נקודות המבט השונות- מצד אחד, של אמיר וחייו האישיים ומצד שני, של בני נוער בני 17 שעומדים לפני הגיוס לצה"ל. קידר מראה את הכעס והכאב של בני נוער, ומנגד את החוסר ההבנה שלהם ואת הדרך שבה הם מתבטאים, מבלי להבין אילו השלכות יש למילים שלהם. דווקא נקודת מבטם מעבירה מסר חינוכי לא רק לבני נוער עצמם, אלא גם להורים ולמורים.
ולא רק המסר החינוכי. שני נרטיבים מרכזיים מובילים את "שעת אפס"- האחד, הכוח של הרשתות החברתיות והשיימינג, שהפכו למחוקקים, שופטים ותליינים ושכמעט תמיד מנצחים. השני, הוויכוח הפוליטי האין סופי בין הימין לשמאל ואף הגזענות הקיימת בין הערבים ליהודים. השילוב בין הנרטיבים האלה ממחיש כיצד הדרך בה נאמרות מילים יכולה להוביל למלחמה ואילו מעשים יכולים להיגרם מהן. הסדרה מצליחה להעביר את הנושאים האלה בצורה מובהקת, דרך חילופי המילים בין ליאן לאמיר, ויחד עם זאת, היא עושה זאת בצורה מעמיקה ואמינה כשמציגה את הכעס והכאב של כל אחד מהצדדים.
המשחק המוצלח של שני השחקנים הראשיים, מיה לנדסמן ודורון בן דוד, מצליח להציג את שני הקצוות ומדגים כיצד אלו לא יגיעו להסכמה והבנה, אם לא יקשיבו אחד לשני. אבל יותר מכך, הסדרה מציגה שני קצוות שבעזרתם אפשר לראות את התמונה הגדולה- כי לכל צד יש את הסיפור שלו ושכל אחד מהם יכול להיות מוצדק, אבל אף פעם אין מי שיקשיב לצד השני.
התוכנית משודרת בימי שני ב-כאן 11 בשעה 21:15.
