"שמואל" אגדת היפ-הופ: ההצגה שבועטת את התקינות מחוץ לדלת

מאת:תמה ספיר
שתפו

שחקן מחזיק מקרופון בידו מרים את היד, ארבעה שחקנים מסביבו מסתכלים עליו, פסי ניאון ירוקים מאירים את הבמה
מה יש בה שמצליח להצחיק אותנו? "שמואל" בתיאטרון "תמונע" | צילום: ארתור לנדה

היטלר הוא היטלר, זונה היא זונה, הדת היא הדת והשטן – עם גלימה מוזהבת ושרשראות דולרים, כמו שהיינו מצפים שיהיה. הכתיבה של המחזה "שמואל" שנונה, אבל העלילה לא מתוחכמת או יוצאת דופן. אז למה הקהל כל כך נהנה?

בערב יום שישי גשום בינואר, החלל הקטן של תיאטרון "תמונע" היה שער לעולם אחר. למשך 70 דקות, השארנו בחוץ את הגשם, את האומיקרון, את החששות והחדשות ונכנסנו אל הגיהנום. הוא לא היה מפחיד בכלל. לא אש, לא דם ולא תמרות עשן, אפילו מוזיקה מפחידה לא התנגנה ברקע. היה שם את אדולף היטלר, איך לא, ואת השטן, אבל הוא היה סתם "דושבג" רציני. הגיהנום ב"שמואל" דווקא מאוד מובן לנבכי הנפש האנושית, שהנשמות האבודות בו מבקשות סליחה, מחילה והכרה.

יורדים מהבמה: נפרדים מ"העיר הזאת" אחרי עשור

"גורנישט": סוכריות קופצות בעטיפה ריקה

איפה המהפכה: על מסך הטלוויזיה נשים הן עדיין מוצר צריכה

הגיהנום הוא המיקום בו מתרחשת ההצגה, שתעלה בשבוע הבא לסבב הופעות נוסף בתיאטרון "תמונע". כתב אותה תומר אברהם (מחזאי, "בשם השם"), את השירים המקוריים כתב נטע וינר (שחקן, "סיסטם עאלי"), המוזיקה מאת רועי דורון (ג'ימבו ג'יי ועוד) ומולי שולמן אמון על מלאכת הבימוי ("בשבילה גיבורים עפים", "בלתי הפיך"). יוני (נטע וינר), הדמות הראשית, מתעורר בגיהנום אחרי שהתאבד ומגלה את אדולף היטלר (יפתח אופיר) מעסה את רגליו. יוני נבהל אבל היטלר הנחמד מסביר לו במהרה שהוא לא מתכוון לפגוע בו, להפך, הוא המלווה שלו בגיהנום. הסצנה הראשונה בהצגה היא הקדמה שמסבירה לנו מה הולך לקרות: יוני נזכר שהוא לא דאג למנות מישהו שישמור על שמואל, האוגר האהוב שלו, והוא חייב לחזור לחיים כי שמואל לא יסתדר בלעדיו. אין ליוני הורים או חברים וקריירת ההיפ-הופ שניסה לבנות לעצמו כראפר כשלה שמואל הוא כל מה שנותר ליוני בעולם. הוא יכול לחזור לחיים אך ורק אם ינצח את השטן בכבודו ובעצמו (אורי יניב) בקרב ראפ. כדי לא לעשות יותר מדי ספוילרים- רק נגיד שבדרך לקרב המכריע, יוני יפגוש ברוצח תנ"כי שאף אחד לא מכיר (בני אלדר) ובזו שחיפש כל חייו (נטע שפיגלמן).

שחקן על "הובר-בורד", משטח עם גלגלים שנוסעים עליו ללא עזרת ידיים. השחקן לבוש גלימה ותחתונים מוזהבים ועם שרשראות גדולות על הצוואר.
לא מפחיד ולא נעלי בית, סתם דושבג. אורי יניב ב"שמואל" | צילום: ארתור לנדה

תיאטרון "תמונע", שממוקם על התפר בין מרכז תל אביב לדרומה, הוא בית להצגות פרינג' רבות. גם "שמואל" כהצגת פרינג' לא מאכזבת. היא פרועה, בועטת וגם אם לא הבנו עד הסוף מה קורה בה – אין לנו ברירה אלא להנות. הבמה בנויה כמו מסלול דוגמנות, אות T שרגלה הארוכה נשלחת אל החלל והקהל יושב ב-ח' מסביבה. השחקנים מנצלים את כל חלל התיאטרון, את מדרגות הברזל בצד, את הבר מאחור, את אחורי הקלעים, בעוד שהצופים מנסים לעקוב אחרי ההתרחשות הדינמית סביבם. קשה לנתק את המבט מאופיר ושפיגלמן, בדמות היטלר ומזל, רודפים אחרי וינר בחלל התיאטרון, בעודם נשארים נאמנים לדמויות הצבעוניות שהם מגלמים. שניהם מצליחים למצוא איזון דק ונכון בין הגחכה של הדמויות השנויות במחלוקת, אפילו יצירת קריקטורה שלהם, לבין שמירה על כבודם ועל עולמם הפנימי. הטקסט מהיר, נורה באוויר בין קטעי הראפ ששזורים בהצגה. הכל קורה כל כך מהר, שאין זמן אפילו לחשוב מה יש בה שעובד, שמצליח להצחיק אותנו?  

השיר האחרון בה הוא דוגמה טובה. אחרי המסע של יוני ושל כל אחת מהדמויות, אחרי בדיחות על היטלר וניצולי שואה, על זונות ועוני, אחרי אינספור קללות ועלבונות של הדמויות אחת על השנייה, כל השחקנים שרים ומזמינים את הקהל לשיר איתם: "האחים והאחיות שלי בתיאטרון תמונע, ידיים באוויר תגידו יוני בן זונה". אם לא ראיתם את ההצגה, כנראה שהמשפט תלוש מהקשרו ושאתם חושבים בלב "מה?", אבל אין גבר או אישה בקהל שלא הרימו את הידיים באוויר וצעקו "יוני בן זונה". ההצגה רוצה לשחרר אותנו מהדריכות שמא נפגע במישהו, זה מורגש בטקסט ובעיצוב החלל והדמויות בה. היוצרים מנסים להגיד – אל תרגישו לא נעים כי זו המציאות שלנו. הזונות בדרום העיר, התאבדויות של אנשים בודדים, רצח עם. זה חלק מהחיים של כולנו ומותר לצחוק על זה. לפחות לערב אחד בין ארבעת קירות תיאטרון "תמונע", מותר לצחוק.

שחקן לבוש כמו היטלר, עם שיער ושפם כמו היטלר, באמצע צעקה מרים כרטיס בידיו
הייתם סולחים להיטלר? | צילום: ארתור לנדה

זה צחוק כזה שבא מהבטן, שבכל הקשר אחר היינו מחניקים אותו כי "לא נעים", אבל בגבולות הסאטירה מותר. כמו שאנחנו צוחקים מ"ארץ נהדרת" או ממערכוני "החמישייה הקאמרית" האגדיים, גם ב"שמואל" הבטן מתכווצת לרגע לשמע בדיחה על נספי שואה או למראה דמות סטראוטיפית כמו מזל (נטע שפיגלמן), מבוגרת מזרחית מוזנחת שמעשנת סיגריות בשרשראות. אבל בסאטירה כמו בסאטירה, אין דבר כזה לא נעים. באותו חלל בו כל שנה מתקיים טקס זיכרון אלטרנטיבי ליום השואה, עומד היטלר כשעל מדיו מצויר לב במקום צלב קרס, מתחנן ומתחנחן לסליחה. באותו תיאטרון שממוקם בצידי תל אביב, כחצי קילומטר מהתחנה המרכזית, מתהלכת על הבמה אישה זונה שמקללת את כולם. אל תשאלו איך, אל תשאלו למה, אבל זה מצחיק.

שני שחקנים יושבים קרוב למצלמה, אחד מסתכל לאופק, האחר מסתכל עליו. במרחק יש שחקן נוסף שמציץ על שניהם מאחורי גבו
הוא חייב לנצח את השטן בקרב ראפ, יוני במסע להציל את האוגר שמואל | צילום: ארתור לנדה

אחת מאבני היסוד של ההומור היא מוטיב ההפתעה, כשקורה משהו חד ופתאומי שאנחנו לא מצפים לו, או כמו שארתור קסטלר תיאר זאת- מפגש של אי הלימה בין שתי מערכות אסוציאטיביות שונות. בכל מה שנוגע לשואה, למוות, לקללות ולגסויות, המערכת האסוציאטיבית של הקהל הישראלי הולכת ומצטמצמת, הודות לנורמות החברתיות של חוקי ה-PC (Politicly Correct, תקינות פוליטית). אותן נורמות מקשרות את הנושאים האלו לרגשות מלנכוליים, כמו עצב, בושה ופחד, מרחיקות אותם ממחוזות היומיום שבהם אפשר לדבר עליהם, לבקר אותם ואפילו להשתעשע ולצחוק סביבם. אנחנו מנסים לדחוק ולהוקיע את השואה, את הדיכאון ואת הגזענות מחוץ ללקסיקון ולהוויה היומיומית. אך לערב אחד, אברהם ושולמן משחררים מאזיקי התקינות הפוליטית ומחזירים אותנו אל מרחב "מותר" – כאן מותר לצחוק על הכל.

המחזה "שמואל" לא רק מתעלם מחוקי ה-PC, הוא גם בועט אותם אל מחוץ לדלת ומרשה לעצמו להשתולל, כאילו אמא ואבא הלכו ומותר לו להגיד "פאק" ו"שיט" כמה שירצה. לא רק שלשחקנים מותר לקלל, אלא הם גם דורשים מהקהל לעשות זאת. לקלל בתוך הקשר, בתוך חלל מותר, מתוך ידיעה שלא נפגע באף אחד? אין תחושה יותר משחררת מזאת. לכו תנסו.

ההצגה "שמואל" תעלה שוב ב"תמונע" ב19/3 בשעה 20:00 ובשעה 22:00


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות

כתיבת תגובה