"ריקוד האש": מבט אמיץ לנפש האנושית

פייגי (מיה עיברין) חובשת משקפיים, עוצמת עיניים ואוזניות באוזניה. על המסך מופיע כיתוב מהשיר ששומעת: "אני אומר שיש סיכוי שאין לי כוח כבר"
עדיף לעצום עיניים_מתוך YouTube
שתפו

גיטי (נלי מירה רובין) ופייגי (מיה עיברין) יושבות במשרד של הרב נתן (יהודה לוי) כשהן עוצמות עיניים. ביניהן, נראה ראשו של הרב נתן שהמצלמה מצלמת אותו מאחור
תדמייני שכל מה שאת רוצה מתגשם | מתוך YouTube

העיוורון משול למוות והראייה לחיים. "בריקוד האש" (Yes), הבמאית והיוצרת, רמה בורשטין-שי, מספקת הצצה מיוחדת לעולם החרדי ולנפש האנושית

החברה החרדית נוטה להפריד את עצמה מהעולם שבחוץ וסדרות ישראליות העוסקות בה, כמו "שטיסל", "מתיר עגונות" ו"שבאבניקים", עוזרות לנו ללמוד עליה. "ריקוד האש", ששודרה בבכורה בשבוע שעבר (ראשון) ב- Yes Drama, גם היא נותנת הצצה לחיי קהילה חרדית ויצרה אותה רמה בורשטין-שי ("לעבור את הקיר", "למלא את החלל"), חרדית חוזרת בתשובה. היא החליטה בעבר ליצור קולנוע לקהל שאינו מהעולם החרדי, כי הרגישה שהוא מוצג מנקודת מבט חילונית.

"ריקוד האש", עוקבת אחרי קהילה חסידית בטבריה. אדמו"ר הקהילה (מלך טל), שהוא המנהיג הרוחני בתנועת החסידות, נפטר, ונתן בנו הבכור (יהודה לוי) אמור לרשת אותו. נתן ידוע כ"רב של נשים" שעזר בעבר לנשים שחוו מצוקה מה שקנה לו שם של נואף בקהילה. הוא הבטיח שלא לעסוק בזה יותר, עד המפגש שלו עם פייגי רוזנברג (מיה עברין). פייגי היא צעירה בת 18 שמתגוררת בקהילה, אביה נפטר ואימה, רייזי רוזנברג (נועה קולר), מעורערת בנפשה. היא בעלת מראה מוזנח ותמים, מרכיבה משקפיים עם עדשות כבדות, שתי צמות קלועות בראשה והיא נראית בעיקר חסרת אונים.

פייגי (מיה עיברין) חובשת משקפיים ולובשת חולצה ורודה. היא מחזיקה גזע עץ ומניחה את הלחי שלה עליו כשהיא עוצמת עיניים
פייגי ממשיכה לפצוע את עצמה | מתוך YouTube

"אגדת חורבן": מה שבן-בטיח לא הבין
"תמימות מוסווית": רומן אסור, חברה סגורה וצלקות נפשיות שלא עוזבות
"כל עוד בלבב": זיכרון השואה בהתאמה אישית

שתי הסצנות הפותחות את פרק הבכורה הן קפיצה בזמן, בין ההווה בו פייגי נראית ביום חתונתה, מאושרת, שמחה, מלאת חיים ואינה מרכיבה משקפיים. בקפיצה שנתיים אחורה, הסצנה מראה אותה עם המשקפיים ברגע דרמטי כשהיא מנסה להתאבד, נועלת את עצמה בתוך ארון ובולעת את המפתח. המשקפיים שלה חוזרים ומהדהדים בפרק את נושא הראייה והעיוורון, כמשל לחיים ולמוות. הרב נתן מוצא את פייגי בארון ומציל אותה ממוות. הוא מוציא ממנה הבטחה שלא תנסה להתאבד בשנה הקרובה וכמו לוקח אותה תחת חסותו כדי לסייע למצבה. כשהמשקפיים שלה נשברות במהלך הניסיון, היא מתכננת לקנות זוג חדש, אבל נתן שואל אותה: "מה יש לראות?", כאילו שגם הוא מאמין שאין מה לראות בעולם הזה, אולי במצבה או בכלל.

 לפי חז"ל, סומא, שפירושו עיוור, נחשב למת כי הוא יושב כל היום בחדרו בחושך, והחושך מתקשר למיתה. היהדות דורשת מהחברה להקפיד על רגשותיו של העיוור ובשל הקושי במצבו גם התירה לעבור על איסורים כדי להקל עליו. פייגי, המרכיבה את המשקפיים הכבדות, מרגישה כמתה ומתהלכת בין החיים, וכשהיא מבקשת למות היא עושה זאת בחושך. היא מרבה לשמוע שירים עצובים כמו של דניאל זמיר ומתיסיהו: "אי אפשר לחיות בעולם הזה, אין לי כאן בכלל מקום", תוך שהיא עוצמת עיניים ורצה בין קברים בבית הקברות. במהלך הפרק, היא ממשיכה לפצוע את עצמה, אך לא להתאבד. להפך, היא מחפשת את קרבתו של נתן ועזרתו. התאבדות בהלכה נחשבת לאיסור חמור: "המאבד את עצמו לדעת, אין לו חלק לעולם הבא". ולמרות זאת, הניסיון של פייגי מתקבל מצד הרב נתן בהבנה והוא מקפיד לכבד את הרגשות שלה.

עניין הראייה מתבטא גם בראייה אל הפנים, אל הנפש. הסדרה עוסקת בטיפול נפשי, כדי להיות מסוגלים לראות ולחיות את החיים. נתן מקשיב למצוקות של פייגי, כמו לשל נשים אחרות פגועות נפש שהוא מעסיק במתפרה בניהולו ובה גם את פייגי, אחרי ניסיון ההתאבדות שלה. כחלק מהטיפול בה, הוא מבקש ממנה לעצום עיניים ולדמיין את כל מה שהיא רוצה. הראייה של נתן לפעמים נסתרת, הוא מדבר במשפטים לא מאוד ברורים ויודע פרטים שלא ברור כיצד, כמו איך ידע שפייגי מנסה להתאבד, שלקחה את הספר שמצאה בחדרו ולמה מבקש שתבטיח שלא תתאבד רק בשנה הקרובה.

סצנת הסיום של פרק הבכורה חוזרת 11 שנים אחורה. פייגי בת השבע מגיעה עם אימה, רייזי, לאופטימטריסט ורייזי אומרת לו שהילדה לא רואה כלום, "כמו עיוורת". בישיבה מול המספרים, פייגי משקרת שהיא לא רואה אותם, כדי להשיג מספר כמה שיותר גבוה למשקפיים. כשהמצלמה מראה לנו שהיא רואה מטושטש ולמעשה כמעט כלום, פייגי אומרת שהיא רואה מצוין. ייתכן שמאז ילדותה היא חשה מצוקה נפשית שגרמה לה להרגיש מתה ולא "לראות", או לרצות לראות, את החיים. האופטימטריסט לא מבין איך הגיעו רק עכשיו, כשאומר שהילדה לא רואה כלום. למעשה, מי שלא רואה כלום זו אימה וסביבתה של פייגי.

ילדה קטנה אומרת "הכול מטושטש, אני לא רואה כמעט כלום ברור". אימה, רייזי (נועה קולר) חובשת מטפחת ורודה וחולצה ורודה ומביטה עליה בפנים רציניות
כמעט כמו עיוורת | מתוך YouTube

 אפשר לראות את סצנת החתונה שלה כסיום תהליך הריפוי הנפשי שלה, כמו שאימו של נתן, בלומה (עירית שלג), אומרת לה בה "אשרינו", כשם שהשלימו את תהליך המעבר של פייגי מהמוות אל החיים, מהעיוורון אל הראייה.

הסדרה העוסקת בעולם החרדי-דתי, שנכתבה על ידי יוצרת המגיעה ממנו, מהווה יתרון באשר למסרים העמוקים המתקשרים אליו וגם למידת האותנטיות שלה. למרות שהשחקנים הראשיים העומדים במרכזה אינם מתקשרים לעולם החרדי בחייהם, המשחק שלהם לא מחבל באותנטיות, להפך. לא בכדי יהודה לוי זכה השנה בפסטיבל סירייס מאניה בפרס השחקן הטוב ביותר על התפקיד שלו בסדרה. המשחק של לוי אמין, מרגש ומסתורי, שגורם לחכות למוצא פיו, ודמות הרב מתאימה לו ככפפה ליד. ומיה עברין, שפחות מוכרת על המסך, מכבדת את תפקידה במשחק הכן והמתמסר שלה. למרות שלא מדברת הרבה כחלק מהדמות שמגלמת, היא אומרת רבות במימיקות שלה ובתנועות גופה וגורמת להזדהות עם מצוקתה. כל אלו תורמים לתסריט המיוחד, העמוק והמקורי של הסדרה שעושה חשק לצפות בפרקים הבאים ולראות איך הוא יתפתח.

"ריקוד האש" מאפשרת לנו להביט פנימה, אל הנפש שלפעמים המצוקה שבה גורמת לנו להתהלך כמתים בחיים ולמעשה לא לראות אותם. כך היא אולי גם מבקרת חברה שעיוורת למצוקות של אחרים. הסדרה מלמדת על חיפוש אחר "גואל", מישהו שיראה לנפשנו, שיאיר אותה ובכך גם את הראייה שלנו לחיים.




"ריקוד האש" משודרת בימי ראשון ב- 21:00 ב-yes DRAMA וב-yes VOD


שתפו

השאירו תגובה

האימייל לא יוצג באתר.