צייד הצבעים

שתפו

פרנץ ליסט היה מלחין ופסנתרן הונגרי שחי במאה ה-19. ליסט התפרסם בעיקר בזכות יצירותיו המקוריות על פסנתר ו"שנות העלייה לרגל" הוא אוסף מנגינות הפסנתר שנחשב ליצירת המופת הגדולה שלו. הקשר היחיד של היצירה הזאת לרומן החדש והשלושה עשר במספר של הסופר היפני הרוקי מורקמי הוא קלוש. אחת מהדמויות בספר מאד אוהבת לנגן אותה, וזה הכל. אם אתם בקיאים בכתביו של מורקמי, העובדה הזאת לא תפתיע אתכם.

ואם לא – "צקורו טזאקי חסר הצבע ושנות העלייה לרגל שלו" הוא מקום טוב להתחיל ממנו. גיבור הספר הוא צקורו טזאקי שזכה לחוות את גיל הנעורים במעגל חברתי אינטימי ובלתי ניתן להפרדה. לחבריו היו שמות משפחה של צבעים: אדום שהיה התלמיד המצטיין, כחול חובב הספורט, שחורה חובבת הספרות ולבנה שהיתה הפסנתרנית שאהבה לנגן את יצירותיו של ליסט.

images

צקורו היה היחיד ששם משפחתו היה נטול צבע. גם לאחר שנות התיכון, החמישיה שמרה על קשר למרות שצקורו עזב את עיר הולדתם הקטנה נאגויה לטובת לימודי הנדסה של תחנות רכבת בטוקיו. אך יום בהיר אחד, חבריו של צקורו הודיעו לו שהם לא מעוניינים לשמור איתו על קשר יותר.

ארצי וחולמני

צקורו חווה משבר שגרם לו להרהר בהתאבדות, אך הוא יצא ממנו בסופו של דבר. כעת הוא בן 36 ויוצא עם בחורה חדשה שטוענת ששדי העבר מונעים ממנו להגיע לפתיחות אינטימית. היא מציבה לצקורו תנאי: הוא חייב לאתר את חבריו לשעבר ולנסות להבין מה גרם להם לנתק איתו את הקשר כדי להציל את מערכת היחסים איתה. וכך צקורו יוצא למסע פיזי ורוחני כאחד.

ספריו של מורקמי בדרך כלל מתחילים באופן מנומנם ושגרתי, עד שאירוע חריג וכמעט על-טבעי מנער את הגיבור מחיי השגרה הנינוחים שלו. סיפורו של צקורו אמנם פחות סוריאליסטי ויותר ארצי מספריו הקודמים של מורקמי, אבל הוא עדיין משמר את האיכות החולמנית האופיינית לסופר.

מסעו של צקורו מוגש לקורא בשפה מינימליסטית, אך יחד עם זאת מלאת אווירה ורגש. מורקמי מעולם לא הכביד בתיאורים, אבל הוא מאז ומתמיד ידע לתאר באופן מוצלח את הלך הרוח של הדמויות ולהניח את הבסיס לעולם שבו הן פועלות. בעוד השליש הראשון של הספר מסביר את מקור הטראומה של צקורו, שאר הסיפור מתמקד בשנות העלייה לרגל שלו (שנמשכות בכלל כמה שבועות).

TZUKURU

חסר צבע בעולם מלא צבעים

צקורו מתברר במהרה כאחד הגיבורים היותר סימפטיים שמורקמי כתב, דווקא משום שהחששות שלו כה אוניברסליים. הוא פוחד להיות חסר צבע בעולם שמלא בצבעים. המלחמה שלו על האינדיבידואליות מתבטאת בכך שהוא עזב את נאגויה לטובת טוקיו, אך הוא מעולם לא מצא את עצמו בעיר הגדולה.

הוא העז לדרוש יותר מהעולם, אבל נכשל. הבדידות האורבנית היא נושא מרכזי בספר ומורקמי מטפל בה במלנכוליה האופיינית לו. ככל שהספר מתקדם וצקורו מגלה דברים נוספים על עברו, הוא מבין שהעבר אינו מרפה לעולם. הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא ללמוד לחיות איתו, ולהכניס כמה שיותר צבע לחיים תוך כדי.

משמעות השם צקורו ביפנית הוא ליצור, וצקורו מגלה שהוא אדם הרבה יותר יצרן ממה שהוא חשב את עצמו כל חייו. מדובר בתובנה משמחת וחיובית, בעיקר לאור העובדה שספריו הרגילים של מורקמי, כמו "יער נורווגי" או "אנדרגראונד" לא בהכרח מסתיימים עם תובנות חיוביות לגבי הטבע האנושי. כיאה למורקמי, גם הרומן הזה כולל לא מעט אנקדוטות ודמויות משנה שמבליחות, חלקן קשורות לצקורו ונועדו ללמד אותו לקח וחלקן סתם שם. אבל גם במקרים הסתמיים ביותר, הסיפורים האלה לא מרגישים מיותרים.

רגיל ומרגש

הסוף הקטוע של הספר משרת באופן מוצלח את האווירה והמסר שלו. צקורו חושב שהגיע לתובנות במהלך מסעו, אבל אנחנו לעולם לא נזכה לגלות כיצד התובנות האלה הולכות לשרת אותו בהמשך חייו, אם בכלל. ואיכשהו, דווקא המחשבה הזאת העלתה בי חיוך כשסיימתי לקרוא את הספר.
המסע של צקורו הוא כמו החיים. הוא ארעי, הוא עצוב ומעודד בו זמנית ומלא בתובנות חצי אפויות על הכאב האנושי. "צקורו טזאקי חסר הצבע ושנות העלייה לרגל שלו" הוא הרומן הכי רגיל ומרגש שמורקמי כתב מאז "יער נורווגי", והוא קריאה מהנה ומעוררת מחשבה.


שתפו