"מחצית": ג'יי לו מראה לכולם איך עושים את זה נכון

מאת:אדיר פינקלשטיין
שתפו

היא גדלה לצד אחות חכמה ואחות זמרת ונהייתה לרקדנית מוכשרת, שחקנית בשוברי קופות וזמרת-על. הסרט החדש על ג'ניפר לופז מביא את שנת השיא שלה אל המסך הביתי

ג'ניפר לופז חגגה לאחרונה יום הולדת 52 ואירוסין עם בן אפלק, שהייתה עתידה להינשא לו עוד לפני עשרים שנה. ואיך לא, היא גם זכתה בפרסי מפעל חיים הנחשקים של iHeart Radio ו-MTV (פרס האייקון ב-23.3.22 ו-Generation award ב-6.6.22 בהתאמה) וגנבה בשני הערבים את ההצגה. ב-14 ביוני יצא בנטפליקס סרט הדוקומנטרי, "מחצית" (אמנדה מישלי, נטפליקס, 95 ד'), שעוקב אחרי הכוכבת במהלך 2019 ותחילת 2020. הסרט שוזר בתוכו את החיים האישיים של המגה סטאר שגדלה לצד שתי אחיות בברונקס בניו יורק וחלמה להיות כוכבת במחזות זמר.

טיילור סוויפט שלא הכרתם: 15 עובדות על "מיס אמריקנה"

"לרקוד עם השטן": דמי לובאטו בסדרת דוקו חדשה

"אף אחד לא חשב בכלל שאני אהיה זמרת. חשבו שהתפלפתי": ראיון עם אקו

רן דנקר: הפרפורמר המציא את עצמו מחדש

כותרת הסרט מצהירה על שני דברים: הראשון הוא שלופז מרגישה שהיא במחצית חייה ויש לה עוד הרבה לעשות. לדבריה, היא רק התחילה. השני והמרכזי הוא המופע בסופרבול שקורה בזמן מחצית המשחק. המופע בסופרבול הוא הגדול ביותר בארצות הברית, עם למעלה מ-150 מיליון צופים בכל שנה ולופז זכתה להופיע בו ב-2020. כמו בהרבה נקודות ציון שהסרט מציג גם שם מתקיים אי צדק ומאבק מתמיד. בעקבות המחאה שפרצה בשנים לפני כן עם הובלתו של קולין קאפרניק (שהניח את ברכו בזמן ההמנון כמחאה על רצח השחורים בארצות הברית) ליגת ה-NFL, האחראית על המופע, בחרה בלופז ושאקירה, הזמרת האמריקאית-קולומביאנית, לחלוק יחד את זמן הבמה של המופע ב-2020. הסרט לא מציג את כל הפרטים, אך עושה מעבר מאותה מחאה אל הפנית השאלות ללופז  (האם היא תופיע במחצית) ומאפשר לנו להבין את הדילמה בה הייתה וכיצד בחרה לפעול. אנחנו זוכים לראות את לופז נאבקת על מקומה, מעצימה מאחורי הקלעים את הילדות שמופיעות לצידה ואומרת שהן מייצגות את הילדות בכל העולם שיכולות להשמיע את קולן כשהן שרות: "Let's get loud". אנחנו גם נחשפים לכך שמפיקי האירוע לא עשו לה חיים קלים והיא נאבקה עד היום האחרון לקבל את הזמן והמקום המגיע לה. אך יחד עם זאת משהו קצת חסר. ברגע הזה בסרט היה אפשר להציג מי האמנים האחרים שהתמודדו על אותו המקום. לחזק את ההקשר שלה לבחירה שתשיר על במת הסופרבול דווקא בשנה שאחרי מחאת קאפרניק, שכן מדובר בזמרת ממוצא לטיני-פורטו ריקני ולא שחור.

שילוב המונטאז'ים של קטעי ארכיון מנקודות שונות בחייה, לצד הסברים שלה ושל שותפים שלה לדרך, עשוי היטב וגורם לנו כצופים להעריך ולהעריץ את הזמרת. כמו סרטים נוספים על מגה-דיוות מהשנים האחרונות – ליידי גאגא (גאגא: מטר חמישים ושבע, נטפליקס, 2017), טיילור סוויפט (מיס אמריקנה, נטפליקס, 2020), אלאניס מוריסט (Jagged, HBO, 2021), ונוספות – גם הסרט הזה מעצים את הזמרת ומערער על נורמות פטריארכליות שעוסקות בגוף, קול ועשייה נשית. השילוב של הפקה נשית שמעמידה כוכבת-על, בשני צידי המתרס מעצימה נשים, אך גם מעלה שאלות לגבי הפרדת הכוחות בין יוצרי ויוצרות דוקו למושא שלהם ושלהן. אנחנו נחשפים ונחשפות בעיקר לצד הטוב של גיבורת הסרט ככזו שהנרטיב שלה מונע מחופש, אהבה, צדק ומאבק זכויות אדם. בנוסף, בתוך כל זה היא גם מצליחה להיות אמא. הצד הפחות יפה לא נחשף בפנינו, כנראה כסוג של תיקון, לעוולות שלופז והכוכבות האחרות ספגו במשך שנים רבות. והאמת היא, שנשמח לראות גם את הנרטיב המורכב על אותה אישה. נצליח להתמודד גם עם המורכבות, בהבטחה.

כוכבת העל יודעת שזאת רק ההתחלה. טריילר ל"מחצית" | מתוך: YouTube

בהקשר הזה אי אפשר שלא להתעסק בדימיון הייחודי בין "מחצית" לסרט הדוקו "הומקאמינג" על ביונסה, שבויים על ידה ועל ידי אד בורק (נטפליקס, 2019, 137 ד'). שני הסרטים נעשו בשנה האחרונה על מגה דיוות לא לבנות, שמייצגות קהילה גדולה שלא מקבלת מספיק הכרה ממסדית והן שם כדי לחזק את ההכרה בקהילתן על ידי נוכחותן, הופעתן, ותמיכתן  בפרויקטים קהילתיים. שני הסרטים מתעסקים בפריצה של הזמרות להופעות הכי גדולות בארצות הברית –אצל ג'יי לו מדובר בסופרבול (אותו ביונסה כבר כבשה ב-2013 וב-2016), וביונסה מציגה את ההופעה בפסטיבל הענק "קואוצ'לה" או ה"ביצ'לה" כפי שנאמר בסרט, ההופעה הגדולה ביותר בכל קנה מידה אפשרי. שתיהן יודעות מה הן רוצות והסרטים עליהן, עושים שילובים חכמים בין ההופעה למאחורי הקלעים המקצועיים והאישיים. כך גם שפת הסרט  נעשית דומה – בין הסרטים. האמנית שמסבירה לרקדנים איך להיות הכי טובים, צילומי המונטאז' מקטעי הארכיון. עם זאת, אצל ביונסה ניכרים מוטיבים כמו הציטוטים האמריקאיים-אפריקאיים ששזורים לאורך הסרט כנקודות להעצמה קהילתית שלא קיימים ב"מחצית". בנוסף, אצל ביונסה ההופעה היא לחלוטין המרכז ואילו אצל לופז כל הסרט הוא מאחורי הקלעים אחד ארוך כשבסוף מקבלים טעימה מההופעה עצמה. הסיבות ברורות: הקואוצ'לה הוא פסטיבל סגור, ולכן הוא העניין והסרט הוא לייב ארוך של ההופעה. לעומת זאת את 14 הדקות של הסופרבול אפשר לראות ביוטיוב בלי מאמץ.

בסופו של דבר, שני הסרטים מאוד אמריקאים וגרנדיוזיים. הם מציגים את החלום האמריקאי ויוצרים תודעה שעדיין יש במה להאמין, גם אם נדמה שהחלום נשבר. לעומת זאת לרבות בקהילות שמיוצגות בסרט, החלום האמריקאי מתערער מדי יום. הן רחוקות ממנו או אפילו לא קשורות אליו. בהקשר הגלובלי, צריך לזכור שלא כל אחת ואחד יגיעו למעמד הזה. לא כולם גבוהים ויפים כמוהן  ולא לכולם יש יכולות כמו שלהן. למרות שהיינו רוצים לראות בסרט גם רגעים פחות יפים שנוכל ללמוד מהם ניתן לראות ב-"מחצית" סרט השראה, שנותן הצצה אל מאחורי הקלעים של החלום הגדול שלא תרצו לפספס. גם אם אתם לא מעריצים שרופים.

"מחצית", אמנדה מישלי, נטפליקס, 95 ד'.


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות

כתיבת תגובה