"זמן ומרחב": להתבונן, להרגיש ולכתוב

מאת:תלמידי הקורס "זמן ומרחב בספרות ובקולנוע"
שתפו

שעון
זמן ומרחב. | קרדיט עיצוב: Canva

איך נראים המרחבים הארצישראליים שבהם אנו חיים את חיינו? אילו קולות בוקעים מהם? מי נשמעים ומי שותקים ומושתקים? שלושה טקסטים פרי עטם של הסטודנטים מהמחלקה לתרבות – יצירה והפקה מספרים את סיפורם של השבילים, הרחובות, השכונות והבתים.

"ת'ור: אהבה ורעם": יוצרי "מארוול" שכחו מה שהמציאו בעצמם

"זאת שיודעת": מסכמת מדור עם המלצות חמות

"מחצית": ג'יי לו מראה לכולם איך עושים את זה נכון

אור מועלם/לרחוב אין שם

מיקום: הרחוב של הבית בצפון, צמוד לכביש המערכת של הקיבוץ.

השעה: 23:30 בלילה.

היום: יום ראשון, 17.04.2022

מזג האוויר: שרבי. רוח קרירה מגיעה מדי פעם.

ירח מלא. לפני שלוש שעות הוא זרח מעל הרי הגולן. האובך שהיה כל היום התחלף בלילה בהיר. נעים, אבל יבש. מדי פעם רוח מגיעה. שומעים עלים יבשים נוקשים על עצמם, חלקם נופלים לאדמה. שוב רוח נושבת, מניפה את העלים שנשרו בחזרה אל החצרות.

כביש אספלט שחור חוצץ בין גדר המערכת למדרכה. מעבר לגדר המערכת, חורשה של אלונים וקני סוף. זו שמורת טבע של יחמורים. מדי פעם, בדרך כלל בשעות הדמדומים של הזריחה והשקיעה, הם מגיעים מחלקה הצפוני של השמורה, קרוב יותר לגדר, ומגרדים עם הקרניים שלהם את הגדר. מלחכים עשב גבוה. מתנקים. את הפחים הגדולים של השכונה העבירו לצידו השני של הכביש, והם מקובצים, מירוק ועד כתום, בחלקה שנבנתה במיוחד בשבילם, מבוטנת ומגודרת משלושה כיוונים. עכשיו לילה, ושומעים רק תנים מייללים מכיוון השדות, ואת הזמזום התמידי של הגנרטורים של אזור התעשייה.

מצידו השני של הכביש, יש שכונה. הבתים בנויים ביחידות של ארבעה בכל בלוק, כמו רכבת. בין קרון לקרון מפרידה מדשאה קטנה, ומדרכה בצבע בטון ישן מתעקלת בין הבלוקים בצורה מסולסלת לא הגיונית. מדי פעם מגיח לשביל ענף של עץ תות, או של עץ אבוקדו שהגביה מאוד. אף אחד לא גוזם, לא כי לא צריך, אלא כי זה לא של אף אחד שיגזום. עכשיו לילה, והפנסים דולקים בצבע צהוב. מסביב לכל פנס יש מקהלה של יתושים וזבובים, ואולי עוד חרקים בעלי כנף שקשה לזהות. עכשיו עברה מכונית, יש זמזום, ואז רעש, ואז חוזר הזמזום, ושוב שקט. מישהו פותח דלת הזזה של מרפסת. חבורה של צעירים יוצאת. לא רואים אותם, אבל שומעים אותם צוחקים הרבה. בחורה אחת, שני בנים. אולי יש עוד אנשים, אבל הם שקטים יותר.

חלק מהבתים משופצים. אפשר לראות את זה בעיקר על ידי הצבע של הקירות החיצוניים. רוב הבתים עדיין בצבע לא מזוהה, כפי שנבנו לפני בערך שישים שנה. גוון כלשהו בין צהוב, לבן ואפור. הבתים החדשים צבועים בחום בהיר, לבן חלק, או כתום כהה. לאף בית אין רעפים.

לרחוב אין שם, ולכן אין שלטי רחובות. הרחוב הזה נמצא בין הספרייה של הקיבוץ למכולת, והשכונה תמיד נקראה השכונה שמתחת למגרש הכדורסל הישן. השקט מתעצם. עכשיו אפשר לשמוע גם משאית נוסעת על הכביש הראשי, זה שמחבר את כל הקיבוצים בחוטם שלהם. הכביש לא נכנס לטבור הישובים, תמיד עובר במרחק של עשרים מטר מהשער הראשי. זה הכביש שמוביל לרמת הגולן. אם נוסעים עליו מזרחה, ורוצים תמיד לראות את החרמון, צריך לאט לאט להסתכל למעלה יותר ויותר, עד שנוסעים ממש על צלע ההר, ואפשר לראות רק את העמק ואת הרי נפתלי שרוכנים ממש ממול. הרי נפתלי מלאים בעצי אורן, ברושים, ושיחים נמוכים כמו אלת המסטיק. רמת הגולן מלאה בעצי זית, עצי אלון, חורשות אקליפטוסים בודדות, שיחים של מרווה ועלי בר ירוקים.

במורד הרחוב, ההפך מהכיוון של מגרש הכדורסל הישן, יש כיכר גדולה. שמאלה, הכביש הולך לאורך הגדר, ועוטף את החורשה הגדולה עם היובל הנסתר. מימין לכיכר, משרדים של הנהלת הקיבוץ המגוחכת, החמדנית, בעלת החשיבות העצמית המיותרת. מעבר לכיכר אזור תעשייה קטן, מפעל אחד, שני בתי אריזה. מוסך אחד של טרקטורים ומכונות כבדות.

שומעים עכשיו שתי בחורות וגבר אחד. יש לו קול נמוך, שמן, של בן טובים. הם מבודחים, נשמעים מדושנים מיין ומארוחה טובה. תנים מייללים שוב. הפעם מצטרפים אליהם עוד להקה מכיוון אחר, מכיוון שמורת היחמורים. מכונית נוסעת מהר ולוקחת שמאלה בכיכר. היללות נחלשות, נבלעות ברעש הצמיגים על האספלט. כשהמכונית נעלמת, השקט חוזר, אין יללות. בן הטובים צוחק בקול, בחורה אחת מספרת סיפור, הכלב שלהם מתחיל לנבוח. כפית נופלת. ירח מלא היום. רוח נושבת שוב. שקט.

כביש אפל ויער
"לרחוב אין שם, ולכן אין שלטי רחובות." | קרדיט עיצוב Canva

ליאל סטמקר/המרחב הרמלאי

התאריך 28 באפריל 2022, השעה 15:00 בצהריים ומזג האוויר מעט חם אך מדובר בשמש ״שקרנית״ וניכר שעוד מעט הקור יפציע כאן בצומת הקרח ברמלה, כמה אירוני. והמרחב כולו משתנה, לקחו כביש דו-סטרי רחב שממילא היה מזמן אליו תאונות בלי סוף, לכביש צר על מנת לפתוח נתיב תחבורה ציבורית שעוד בהקמה, הפרויקט החדש של העיריה ״מהיר לעיר״ הפך את כל ההתרחשות בעיר לאיטית ומסורבלת, האם רק למהלך השיפוצים או שכך זה יישאר תמיד? האם המחיר שאנו נדרשים לשלם על המרוץ לחקות את תל-אביב שווה את זה או שמא יסרבל את חיינו לעד? נראה שהמחשבות הסובייקטיביות הללו מאתגרות כל אדם הנמצא במרחב, הרמות הגבה והמבטים המיואשים מסגירים זאת. עם הקור שיפציע על צומת הקרח נראה שיפציעו גם הזונות, המשטרה והעירייה לא מצליחות לקטוע את התופעה ארוכת השנים כאן בצומת. אולי להפך, נראה שהספסלים שנבנו על הצומת הפכו את המתנתן למעט יותר נוחה עד אשר יגיע אדם לצרוך את שירותן. ולפתע עולה במוחי חלחלה, האם אי פעם טרחתי להסיט את ראשי בנסיעת לילה ולתת את תשומת ליבי למתרחש במרחב הזנות הזה? מעולם לא ראיתי אותן או את אותם גברים בעיני שלי, האם הם באמת קיימים או שמא מדובר באגדה אורבנית? אעשה זאת בהחלט בנסיעת הלילה הבאה שלי.

מולי נמצא בניין נטוש, שאני זוכר מאז שאני ילד קטן, האם אי פעם עצר עובר אורח בכניסתו לרמלה וחשב מהו הבניין הזה? או שהסתפק בהנחת הדעת על הקשר שבין בניין הרוס וכניסה לעיר עם תדמית כמו של רמלה? הבניין הזה ללא ספק מייצג את רמלה, את השילוב בין החדש לישן, את שימור ההיסטוריה לצד חדשנות. בתיעוד שמצאתי בשנת 1939 ניתן לראות את הבניין עומד לצד מחסום צבאי בריטי. מה קורה כיום בתוך מבנה זה? האם הפך לקרטל סמים או שמא עומד ריק ותפקידו לעורר את רגשות הנוסטלגיה אצל התושבים הוותיקים? שאלתי עובר אורח מבוגר למה הוא מעולם לא עזב את רמלה והוא הצביע לי על הבניין ואמר: ״אם אנטוש את רמלה, כך יעזבו אותי זיכרונות ילדותי ואני אמות. אתה מבין? מה שמחזיק אותי בחיים הקשים שלי זה הזיכרון של משחקי התופסת והכדורגל ברחבת המגדל הלבן, הפעם הראשונה שלי בבניין הנטוש עם אהבת נעוריי והביקור אצל סבא וסבתא בכל שבת מחדש״. באשר לשינויים שהאזור עובר הוא אמר: ״זה הקסם של העיר, היכולת להתחדש ועדיין להישאר כל-כך אותנטית ומלאת זיכרונות, זה למה אני לעולם לא אעזוב אותה ואנשים ימשיכו לבוא לגור כאן.״

אני ממשיך במסעי במרחב, ופוגש את שימי, או בשמו המלא: ״שימי חמש שקל״, אם כששאלתי אנשים על המבנה הנטוש הם היו מלאי התרגשות, שימי ללא ספק הוא חלק בלתי נפרד מצומת ויצמן-בר אילן ברמלה. עד כמה הוא חלק בלתי נפרד? כאשר עוברים בצומת ושימי לא נמצא בה בשעות הקבועות שלו לבקש חמישה שקלים, אנשים מבוהלים! ״מה קרה לשימי?״ כולם ישאלו. שימי הוא אגדה אורבנית ברמלה. גרסאות רבות לגבי סיפורו – יש האומרים שבעבר הוא היה סטודנט מצליח למשפטים, ושמו לו סם קשה בכוס שגרם לו להשתגע. תושבי רמלה אפילו לא טורחים לפתוח את חלון הרכב על מנת לתרום לו, משום שכולם יודעים שמדובר בחלק מהטריפ שלו ולא בצורך אמיתי. שימי גר ממול הצומת יחד עם אמו, שממזמן הרימה ידיים. ועל אף שאף אחד לא פותח את חלון הרכב, העיר מלאה רגשות לגביו, חרדה לגורלו! בעבר כשנסעתי יחד עם חבר בצומת ולא ראיתי את שימי, החלטנו לעשות סיבוב בעיר ולבדוק איפה הוא, מצאנו אותו עומד בשדרת החנויות ליד צומת הקרח עם יד שבורה. מצד אחד, שמחנו לראות שהוא בסדר, ומצד שני, עד היום כמעט חצי שנה אחרי אין לי מושג איך נשברה לו היד. נדיר לראות ברחובות רמלה קבצנים, אולי בשכונות הערביות באזור השוק העירוני. אנחנו, תושבי העיר, קוראים לזה ״בלעדיות שימי״, בעבר חשבתי שמדובר רק בי, אך מעת לעת אני מופתע לגלות כיצד הביטוי הזה שגור בפי רבים, כיצד הדאגה והמחשבות כלפי אדם שהפך להיות הסמל של רמלה מעסיקות רבים.

המרחב הרמלאי מורכב מסמלים, אנחנו יודעים מה צריך להיות בכל זמן ובכל מקום, בין הבניינים החדשים והשינויים בעיר המתחדשת, ישנם דברים קבועים, שככל הנראה – לא הולכים להשתנות, בטח לא בקלות.

רחוב
"נדיר לראות ברחובות רמלה קבצנים, אולי בשכונות הערביות באזור השוק העירוני." | קרדיט עיצוב: Canva

הגר ויינטראוב/קיבוץ גלויות של אנשים

בעיר בית שמש יש המון כיכרות וכמעט שאין רמזורים. אנשים לא עומדים ברמזור אדום, אבל כן עומדים  בכיכר ומאפשרים לשאר המכוניות שנכנסו לפניהם לעבור. זה לא פותר את בעיית חוסר הסבלנות של האנשים ברמזור אדום, בדיוק להפך. אדם שהמתין בכיכר בחוסר סבלנות נכנס אל תוכה כשרכב אחר הגיע לפניו, וכמעט נכנס בו רק מפני שהיה חסר סבלנות. אם היה רמזור אדום זה לא היה קורה, כנראה. יותר קל לציית לחוקים כשאין תחום אפור.

הרחוב: כביש ראשי בשכונה מרכזית, כביש ישר וכיכר בתחילתו ובסופו. הכיכר הראשונה – כיכר קטנה וצדדית. הכיכר השנייה – כיכר גדולה יותר ומרכזית יותר. בצידי הכיכר המרכזית יש מדרכה ועליה לוח מודעות. שכונת בר אילן נמצאת על קו התפר בין החרדים לחילוניים. עד לפני מספר שנים לא היו חרדים בשכונה, הם היו רק בשכונות "שלהם", היתה הפרדה מוחלטת. בשנים האחרונות הם החלו "לזלוג" לכיוונה. אני כותבת את המילה "לזלוג" וכבר מרגישה את יחסי הכוחות במרחב, למרות שזה רק מנקודת המבט שלי. על המדרכות הולכים אנשים חרדים בלבוש שחור לבן, הדוק. לצידם דתיים לאומיים עם כיפות סרוגות. יש גם ילדים חילוניים על קורקינטים ואופניים. ברכבים נמצאים מבוגרים, חרדים, דתיים חילוניים ועוד. על יד הכיכר המרכזית עומד לוח מודעות עם פשקווילים שעליהם רשום "יהרג ואל יעבור, בעניין כלי המכונה אינטרנט אשר רבים חללים הפילה..", ולצד הפשקוויל מודבק שלט נוסף ובו פרסמות לחברת חשמל. אירוני למדי, מצד אחד פרסום ושיווק ומצד שני אזהרה ואיסור. בשעה 00:30 בלילה עצר רכב על יד לוח המודעות והדביק פשקוויל נוסף על הלוח. על הפשקוויל היה רשום "גזירות, ל"ג בעומר תשפ"ב".

כאשר הבחור יצא מהרכב ותלה את הפשקוויל, הוא עשה זאת בזריזות והשאיר את הרכב שלו מונע, הדביק את הפשקוויל בפראיות ונכנס לרכב בחזרה להמשך הסיבוב שלו. בעודי עוברת בבוקר שאחרי באותו המקום בדיוק, על יד לוח המודעות עמד רכב ועליו היה רשום "עיריית בית שמש". ברכב היו שני גברים עם חזות חילונית, הם החנו את הרכב בצידי הכיכר והתקדמו לעבר לוח המודעות כשבידם ציוד – דבק, גליל הדבקה, שלטים גדולים מגולגלים ועליהם פרסומת. עצרתי לרגע ונזכרתי בסיטואציה שקרתה ערב קודם לכן והבטתי בהם. הם הגיעו מאורגנים, לקחו את הזמן והעבירו את תליית השלט בנחת ובסדר מסוים, באופן מבוקר. לעומת הבחור החרדי שיצא בשעה 00:30 בלילה והדביק פשקוויל בזריזות בעוד שהרכב מונע ומוכן לנסיעה. תהיתי למי יש מקום בשכונת בר אילן בית שמש? מי מרגיש בטוח יותר לפרסם בציבור דברים, או יותר נכון לפרסם על קו התפר בין בית שמש הוותיקה לבית שמש המתחרדת? האם החרדי שתלה במהירות את השלט ומיד לאחר מכן נסע, "הדביק" על הלוח את אמונתו וחשש מהרגע שיתפסו אותו? או שאולי הבחורים החילוניים שעצרו את הרכב בצד ודוממו מנוע, הדביקו שלט שכנראה הם לא מאמינים בו אך זאת עבודתם. הם עשו זאת באופן מבוקר והיו בעלי ביטחון רב במרחב שלהם הרבה יותר, על פניו.

כמה מטרים קדימה יש מכולת, כיום המכולת בבעלות אדם חרדי. למכולת נכנסים אנשים מסוימים, היא פונה לקהל יעד מסוים גם מבחינת ההיצע. המכולת נמצאת בשכונה שלי, בבית הוריי. כשנכנסתי פנימה לתוך המכולת בין רגע הרגשתי זרה, תחושת השייכות שהיתה לי בחוץ נעלמה ודלת אחת הפרידה בנינו. הכל היה בחבילות גדולות – 10 במבות (ואי אפשר לקנות אחת), 10 ביסלי (ואי אפשר לקנות אחד), 10 שוקולד (ואין אופציה לקנות אחד), חבילה נורא גדולה של פסטה (ואין קטנה). נכנסתי לקנות כמה דברים קטנים ומצאתי את עצמי קונה הכל ובגדול. המכולת פונה לקהל יעד של משפחות מרובות ילדים, ובמידה ואת לא משם, תאלצי לבחור, לקנות בשפע או לצאת החוצה. זה לא שיש עוד מכולות בשכונה אליהן יכולים ללכת כל מי שלא חי במשפחה מרובת ילדים. ומי שרוצה לקנות כמה דברים קטנים לבית יצטרך להתניע את הרכב ולנסוע לסופר הקרוב, או לפחות לקוות שאולי המוצר הבודד שהוא מחפש קיים באותה המכולת.

על המדרכות בחוץ יש ילדים קטנים עם עגלות שבהן נמצאים ילדים עוד יותר קטנים, מאחוריהם אמהות מחזיקות ילדים על הידיים, לצידם הולכי רגל עושים ג'וגינג עם אוזניות, נערים שחזרו מבית הספר ומחכים לאוטובוס חזרה הביתה, ליד הילדים נשים מבוגרות ממתינות לאוטובוס גם כן. ברחובות הפנימיים זה לא קורה, על הכביש הראשי מצאתי מעין קיבוץ גלויות של אנשים. אוטו גלידה עובר וכמעט כולם ניגשים אליו לקנות לעצמם ארטיק קר, תור של 10 אנשים בערך וכל אחד חווה אותו אחרת, אותו מרחב בדיוק אך חווית הזמן שונה. הילדים שבדיוק סיימו בית ספר רצו אל עבר התור ורצו לאכול כבר את הגלידה, האמא שמחזיקה את ילדתה על הידיים רוצה כבר להגיע הביתה אחרי העבודה, לכן היא ממהרת ועומדת בפרצוף זועם ואף אומרת "אולי תזדרזו", בעוד שהילדים מורחים את הזמן ומקווים לבחור את הבחירה הנכונה ביותר עבורם, גלידה זאת חתיכת בחירה. הילדות עם העגלות עומדות מאחור ומנסות להרגיע את האח הקטן שבוכה, עומדות בתור לגלידה אבל לא מראות עניין כלל כי זה לא המרכז שלהן כרגע, על אף שהן עומדות בתור, הן רק רוצות ללכת. יש להן יותר מדי אחריות כרגע והן לא יכולות להיות ילדות, הן תפסו את תפקיד ההורים. האוטובוס של הילדים עוד לא הגיע ואיך זה ייתכן שאין תחבורה זמינה לתלמידים שסיימו יום לימודים? למי שייך הרכב עם הארטיקים ואיך זה שהוא מגיע לפני האוטובוס בקביעות רוב הימים? הכל מרגיש מתוכנן, האוטו גלידה לא יגיע אחרי שמגיע האוטובוס כי מי יקנה ממנו אחרי שכולם יסעו?

באותה השכונה, לקראת ערב נתקלתי בבית עם ארבע מדרגות לערך בכניסה/יציאה ממנו. המדרגות מובילות החוצה לכיוון הכביש, או בכלל פנימה לכיוון הבית, תלוי מאיפה מסתכלים. ביציאה מהבית עמדה אישה עם משפך והחלה להשקות את הצמחים מהמדרגה הראשונה הנמצאת בחצר ביתה. אט אט, ירדה מדרגה מדרגה והשקתה כל עציץ שהיה מונח עליהן. לבסוף האישה הגיעה אל המדרגה האחרונה, חשבתי שהיא תעצור ותחזור לביתה, אבל לא. ההפך קרה, האישה המשיכה לכיוון אדניות מבטון שנמצאות ברחוב אותן העירייה הציבה, והשקתה אותן למרות שזה לא באחריותה. מהמרחב הפנימי של הבית שלה, היא לאט ובזהירות הגיעה למרחב החיצוני ואפילו טיפחה אותו. נראה שהיא הרגישה שהשטח החיצוני עדיין שייך לה והיה לה חשוב להשקות את האדניות בחוץ, או שהיא בכלל אישה טובה שהחליטה לטפח את המרחב החיצוני עבור העוברים והשבים. מי בכלל קבע שהבית הוא המרחב הפרטי שלה? תכתיבים חברתיים וכסף, בעיקר כסף. הסתקרנתי והמשכתי להסתכל, תהיתי לעצמי לאן עוד תגיע. כשהאישה סיימה לטפל באדניות החיצוניות, היא חזרה אל העציצים שנמצאים בין ביתה לבין המדרכה הצמודה לכביש, התיישבה על המדרגה האמצעית והדליקה סיגריה, מיד אחר כך שלפה את הפלאפון. באותו הרגע חשבתי לעצמי שזאת יכולה להיות פלטפורמה נהדרת להכיר את האישה הזאת, לשבת יחד איתה במרחב שהוא לא הבית שלה אבל בעצם גם לא הרחוב, ולשוחח. מיד נזכרתי שלעיתים אני מגזימה ולא כולם משוגעים כמוני שמעוניינים לשבת לסיגריה עם אדם שאינם מכירים. אז חייכתי אליה והמשכתי בדרכי. למרות שבמחשבה שניה, גם היא קצת משוגעת, למי אכפת ממרחב שהוא לא שלך ולא באחריותך? אז אולי יכולנו להסתדר? לא נורא.

חבורה של ילדים
"בחוץ יש ילדים קטנים עם עגלות שבהן נמצאים ילדים עוד יותר קטנים." | קרדיט עיצוב: Canva

הכתבה נוצרה במסגרת טקסטים שנכתבו בקורס "זמן ומרחב בספרות ובקולנוע"- בהנחיית ד"ר מי-טל נדלר.


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות

כתיבת תגובה