בטייץ, קוקו מרושל וכלב שנורא מתרגש מאורחים, נועם פרוסט פותחת לי את הדלת לדירתה התל אביבית. לפני קצת יותר משני עשורים היא ואני חלקו מזרון בגנון שאמא שלי ניהלה, ואחרי שעברתי לגור בנהריה היא הייתה החברה התל אביבית שלי. מתישהו בגיל העשרה כשכל אחת התחילה לגלות את עצמה נותק הקשר, ובעוד שאני עדיין מחפשת מה ארצה לעשות כשאהיה גדולה, נועם היא דוגמנית עסוקה ומצליחה כבר עשר שנים. היא הלכה על המסלולים הכי נחשבים בעולם והשתתפה בשני סרטים של הבמאי המוערך לוק בסון. נולדה וגדלה בתל אביב לבמאי עדי פרוסט וענת בירן פרוסט – דוגמנית בעצמה ומגישה ותיקה בערוץ הקניות, והשנה התחתנה עם בחיר לבה פי ג'יי מימון.
איך הכל התחיל?
אימא שלי דגמנה בשנות השמונים-תשעים כזה. כשאני נולדתי היא קצת הפסיקה, אבל תמיד כשהייתי קטנה הייתי רואה את התמונות שלה ואת הבוק שהיה לה, והייתי מסתכלת וממש מעריצה אותה, את יודעת זה גרם לי לראות את אימא שלי באור אחר. לשמוע את כל הסיפורים על התקופה שהיא גרה בפריז. אז במובן זה תמיד היה שם, אבל הייתי נורא ביישנית. תחשבי שבגיל ההתבגרות, בגיל 12 הייתי 1.76, עור הפנים שלי לא היה טוב, השיער שלי לא הסתדר. זה לא שראיתי את עצמי מושלמת לדבר הזה אבל זה איכשהו כן היה שם, כן פנו אליי. ועדיין בהתחלה הייתה התלבטות, כדאי לא כדאי, ההורים שלי מאוד התלבטו והם כל הזמן אמרו אנחנו לא נסכים לך לדגמן עד שתגיעי לגיל 16.
מפה לשם נרשמתי לסוכנות דוגמנות בוטיק כזאת. התחלתי לדגמן מהמקום של נערה ביישנית שלא בדיוק רואים אותי, זאת אומרת – רואים אותי מאוד פיזית, אבל הייתי מאוד במקום השקט שלי, ממש לא נכנסתי לתחום הזה בסערה – "זאת אני". ופתאום מפה לשם המון צלמים דווקא הם אלה שפתחו לי את הדלת. הם הסתכלו עליי בתור מוזה, הם האמינו בי. הרבה לקוחות פה דווקא בהתחלה לא האמינו בי, לא קלטו את הקטע שלי, חשבו שאני מוזרה. המראה שלי לא נופל בדיוק למקום של הבובה. אני לא הפנים המתוקות והחמודות, יש לי משהו יותר קשוח במראה ובהתחלה לא קלטו את זה פה.
ואז זה קרה, פתאום התחילו להבין את המראה שלי והתחלתי לעבוד פה, אם זה קמפיינים לקסטרו או גולף, נעמה בצלאל ופתאום עשיתי שערים לכל מיני מגזינים, אז זה מאוד מאוד חיזק לי את הביטחון. פתאום הגיעה ההבנה שאוהבים אותי, אוהבים את המראה שלי, רוצים לעבוד איתי. והתחלתי לקבל הצעות להגיע לחו"ל. בשתי הנסיעות הראשונות שלי אימא שלי באה איתי. ממש סחבה לי את הבוק ואת העקבים, עזרה ושמרה עליי. היא הייתה שם איתי ומזל, כי בחו"ל זה כבר היה יותר קשה. תמיד הייתי הבחורה הרזה והגבוהה ופתאום שם לא. לא הייתי מספיקה רזה, אני לא אשכח את זה שאחת המנהלות, זה נקרא מלהקת תצוגות אמרה לי שאני "ג'וסי" ושאני צריכה לרזות. אני ואימא שלי היינו מזעזעות מהדבר הזה, אבל באיזה שהוא מקום גם הבנתי שזה הסטנדרט. אני צריכה להיכנס למידה מסוימת ואני שמעולם לא שמרתי על אוכל, פתאום התחלתי לשמור על התזונה שלי ורזיתי. וזה לגמרי לא היה משהו שאהבתי. זאת הייתה כמו נקודת תפנית כזאת, פתאום הרגשתי שמהמקום שאיזה כיף רוצים לעבוד איתי והדברים שמחמיאים לך, פתאום הופיעו הצדדים הלא חיוביים של התעשייה הזאת. אני חושבת שבמשך כמה שנים לקחתי את זה מאוד רציני ובאמת בכל הזמן הזה שהייתי בחו"ל נכנסתי לתוך זה.
את יכולה לספר קצת על התקופה שהיית בה בחו"ל?
בחו"ל את בלופ מטורף כזה. אין לך לו"ז, את לא יכולה לתכנן כלום ולא יודעת מה יהיה בעוד רגע. את כל הזמן על המזוודות ממדינה למדינה בג'ט לג לא הגיוני. התעשייה הזאת מורכבת, אני חושבת שצריך בתעשייה הזאת המון קול – הגיון וסביבה תומכת. כמות הפעמים שהייתי מתקשרת לחברים הכי טובים שלי מהתיכון ואומרת להם שקשה לי, או שאני בודדה, שהיום לא הלך לי טוב… היו מלא ימים כאלה. היום אני פשוט לוקחת את זה הרבה פחות קשה ופחות צריכה להישען על הבחוץ. אבל אז הרבה פעמים הייתי צריכה להישען על אימא שלי, על הסוכנת שלי, על החברים שלי והיה לי מעגל נורא טוב של אנשים איתי. אני חושבת שנורא קל ללכת לאיבוד בתוך המקום הזה שמכתיבים לך הכל. יום אחד את על גג העולם – מצלמת לווג או לקמפיין נורא גדול ויום שאחרי בכלל לא רוצים אותך. אנשים בחוץ לא רואים את מה שלא קיבלת אלה רק מה שכן קיבלת. זה נראה זוהר וזה נראה מדהים, אבל הם לא יודעים שאני מידה 42 בנעליים וכל היום צילום אני נועלת נעליים שקטנות עליי בשתיים שלוש מידות ממני כי אין נעליים במידה שלי. בעבודה כזאת את חייבת המון מוסר עבודה. אם זה הנסיעות, או להיות מול לקוחות ומול אנשים מכל העולם ולהתנהל על סטים ולהיות מקצוענית שירצו לעבוד איתך שוב.
זה לא מתיש נורא? את כל הזמן באיזה שהיא פרסונה שהיא בעצם את?
כן לגמרי. את בעצם המוצר. כשנועם פרוסט הדוגמנית מקבלת ביקורת רעה זאת בעצם אני שמבקרים. אני חוזרת הביתה עם הדבר הזה. לדוגמא לקח לי המון זמן לא לקרוא טוקבקים. הייתי נכנסת ורואה דברים שכותבים עליי ועל המראה שלי, דברים באמת מזעזעים שכאילו את אומרת מי מבזבז את הזמן שלו לכתוב כל כך הרבה זבל? אבל אז ראיתי שגם כותבים את זה על שלומית מלכה, או על בר רפאלי ועל בנות שבעיני הן יפיפיות. וככה למדתי להגיד לעצמי שאלה אנשים קטנים. אם הזמן זה פשוט הפסיק לעניין אותי ואפילו ההפך, זה מצחיק אותי ומביך בשביל אותם אנשים.
ומה איתך היום?
למדתי לשים את הגבולות שלי. היום אני במקום אחר לגמרי. אני אוכלת כי טוב שיש, אני דואגת להתאמן ולשמור על הגוף שלי. אני לומדת נטורופתיה, שזה רפואה אלטרנטיבית שגם מתעסקת המון בתזונה, אורח חיים בריא ושילוב של גוף בריא בנפש בריאה שהוא כל כך חשוב לדעתי. אני מגיעה מבית שחי את התעשייה הזאת, עם אימא דוגמנית ואבא שנמצא כמעט בכל ריאליטי בעיר. וזה עזר לי מאוד. קבלתי המון הצעות לטלוויזיה וריאליטי ותמיד דאגתי לשמור על איזה שהוא גבול. אני עושה את הדברים שטובים לי ואני ממיינת את העבודות לפי המקום שאני רוצה. אז כן מכירים אותי אבל גם לא מכירים אותי יותר מידי. לא חשפתי את כל החיים שלי ויש לי את הפרטיות שלי. וזה איזון שלי הוא מאוד חשוב. זה היה הכי קל לצאת עם מישהו מפורסם או לריאליטי. אני לרגע לא שופטת את מי שעושה את זה, אני מבינה את המקום הזה. זאת הכותרת של העשור האחרון, אבל לי זה לא התאים.
מה את חושבת על התעשייה?
זאת תעשייה שמאוד משתנה, עכשיו הדגש הוא דווקא על מגוון. לי ולאימא שלי יצא לעשות כבר כמה קמפיינים ביחד וממש עוד מעט אנחנו טסות לצלם עוד קמפיין משותף בגרמניה. פתאום יש עניין של טווח מידות וטווח גילאים. אני חושבת שהתעשייה הזאת הולכת למקום הרבה יותר בריא מחשבתית והרבה יותר פתוח. כבר אין אידיאל יופי אחד וזה משהו שמקל על כולם, אפילו עליי.
בנוגע לאידיאל היופי, היית חלק מפאנל של נשים שדיברו על אידיאל היופי לא מזמן
כן, של מוטי רייף. זה אירוע שהיה מאוד מעניין. זה היה אירוע פתוח לקהל הרחב בעיריית תל אביב. ראית כמה כואב לנשים עם מה שאידיאל היופי עושה להם. כמה הן סובלות וכמה כאב יש. והכאב הזה לא פסח עליי, גם אני כשהייתי קטנה וראיתי את אידיאל היופי של הבחורה עם הציצי הגדול ושיער בלונדיני שופע הבנתי שאני לא דומה לה. כל אחת יכולה למצוא איפה היא לא ואיפה הפוסטר כן. זה שאני רזה וגבוהה לא אומר שהיה לי קל יותר, ההפך, סבלתי. בגיל 12 או 10 הייתי גבוהה והרבה יותר מכולם. ושוב גם בתעשיית האופנה עצמה נכוויתי המון. התקווה שלי עם מה שקורה עם האידיאל יופי זה שלא תהיה מישהי אחת שהיא תייצג את הדבר הבא. לאנשים נורא נוח כל הזמן לפנות אליי בקטע של מה אני אוכלת ואם אני אוכלת, אם לא ראו אותי אוכלת אז זהו אני אנורקטית שלא אוכלת. לאנשים נורא נוח לבוא ולהגיד לי דברים שהם לא היו אומרים למישהי אחרת. וגם בי זה פוגע ולא נעים, זה המבנה גוף שלי, זאת אני. אני לא מייצגת שוב דבר חולה או לא בריא, יש בחורות רזות יותר או פחות זה לא מה שמשנה. בואו פשוט נפסיק להתעלל בנשים ולגרום להן להרגיש לא בנוח עם עצמן – לא משנה מה את. גם אני רואה אימג'ים שמאיימים עליי וגורמים לי לא להרגיש בנוח עם עצמי. התקווה בשבילי היא שבעוד כמה שנים זה פשוט יירגע. ויהיה מקום הרבה יותר חומל לנשים. בכללי זה משהו שגברים הרבה פחות עוברים בעיניי. גבר יכול להיות רזה, גבוהה, שמן, נמוך והוא פשוט לא יחווה את זה. התקשורת תיתן לו מקום, לא משנה מה. וכן, זה מאוד מפריע לי.
את רואה את עצמך נשארת בתעשייה?
כן אני עושה דברים שקשורים בזה. הפרויקטים שאני עושה עכשיו זה פרויקטים שאני בוחרת. הם בתקציבים שמתאימים לי, הם מקדמים אותי. לדוגמה עכשיו היתה לי כתבה ל"וואלה אופנה" שזה עם ראיון שלי ועם הצוות שלי. אלה הדברים שיותר מעניינים אותי כרגע. אבל כן אני גם מסתכלת הלאה, מה שאני לומדת עכשיו מבחינתי זה לשנות את החשיבה שהגוף שלך כל הזמן לא בסדר, למקום של רק בריאות לגוף. זה מה שמעניין אותי. להיות בתקשורת עם אנשים, לנסות לעזור ולשמוע. ראיתי הרבה בנות שלקחו את המקום הזה לכיוון מאוד מאוד בעייתי וגם אני כמעט הייתי שם, כאילו זה לגמרי כמעט קרה. אני גם הייתי הרבה יותר רזה וחלשה ולא בטוב, ולא הרגשתי נשית ולא הרגשתי בשיא שלי. אני חושבת שזאת טעות. אז הדברים שאני מתכננת לעצמי לשנים הקרובות זה דברים שיש להם ערך מוסף. הערב על אידיאל היופי היה איתי וטהוניה וריי שגב שאני מעריצה את הבחורה הזאת. פה בארץ לא נתנו לה שום סיכוי והיא נלחמה בשיניים על כל העבודה והיא אלופה, היום יש לה סוכנות מטורפת – פשוט להוריד את הכובע ולהשתחוות. ומעיין קרת שהיא דוגמנית מוערכת וזה היה פשוט מדהים. זה מסוג הדברים שהכי מרגשים אותי והכי ממלאים אותי ועושים לי טוב.
איך הגעת באמת לערב הזה?
מוטי רייף ביקש ממני – הוא הנחה את הערב גם הוא עושה המון בתחום הזה. בשבועות האופנה הוא משלב נשים מכל הגילאים ומכל המידות והוא לא עושה את זה בצורה צינית, הוא באמת מאמין בזה. אני חושבת שלשם זה הולך. בואו נראה את כל הצבעים, בואו נראה את כל הגדלים, בואו נראה את הכל.
