"גורנישט": סוכריות קופצות בעטיפה ריקה

מאת:אדיר פינקלשטיין
שתפו

תמונה ממעוף הציפור על במה לבנה חלקה. מישהו בתחתונים צהובים מימין למטה מסתכל לצד שמאל, מישהי באדום על הרצפה מימין למעלה פונה החוצה, רגל נקלטת מצד שמאל בשליש העליון של הפריים
כזה כבר ראיתם? | צילום: Andreas Etter

עולם רב מלל שהוא מתוק עד שבא להקיא. "גורנישט", המופע החדש של רועי אסף, משאיר טעם מבלבל בגוף ושפה אסוציאטיבית שמשעתקת את עצמה בלי סוף

אישה במבטא אירופאי עומדת לצד הקהל ומקריאה בעברית את נהלי המופע: "אתם לא רשאים להשתמש בטלפונים שלכם. אתם רשאים לאבד את סבלנותכם". הקהל מגחך וצוחק במבוכה כשהוא מתבקש להצטרף לשיעור תנועה קטן ולבצע סדרת תרגילים לחיזוק רצפת האגן – "לאסוף, להרפות, לאסוף, להרפות. וממש לא לכווץ". האישה מודיעה שתקריא כעת גם בערבית ומיד לאחר מכן אומרת, "אינני יודעת ערבית".

כך נפתח המופע "גורנישט" מאת הכוריאוגרף רועי אסף בסוזן דלל, שעלה בבכורה ב-4-5 בפברואר האחרון. המופע מבוסס על היצירה "Nothing" ללהקה "Tanzmainz" בגרמניה, שעלתה ב-2018. על פי אסף, היצירה נעשתה בהשראת בתו בת השש, שהרבתה לדבר בג'יבריש בעת שהות המשפחה בגרמניה. עם זאת, נראה שיש הרבה מידע טעון ביצירה, עם כוונה ובלעדיה.

2019: מראה חברתית נוקבת מאת אוהד נהרין
דרום אדום לצעירים: בואו להכיר את הסצנה המקומית
שעת אפס: ההוכחה שהרשתות החברתיות הפכו לבית המשפט העליון
שחור משחור: מתי ישתנו הייצוגים המוחלשים של אתיופים בטלוויזיה הישראלית

הבמה ממוסגרת בקירות ורודים ובאמצע, מונח עץ ורוד גדול שמזכיר את פריחת עץ השקדייה, כליל החורש או פריחת הדובדבן. מאחוריו, שלוש מדרגות שחוצות את אחורי הבמה. אישה נכנסת אליה באיטיות כשהיא פונה קדימה, אך הולכת בשיכול הצידה וידיה מכסות את עיניה. כך עוד אחד ואחת נכנסים ונעמדים, עד שמתקבלים כל עשרת המבצעים בקומפוזיציה נוחה לעין, בה כל אחד במרחק שווה מהאחר. ברקע, הכרוז מבקשת כל פעם מתנדב מהקהל, שיקריא טקסט בעברית. במבוכה רבה, ניגשים מתנדבים להקריא, עד שמגיע טוויסט כשהמילים מצחיקות את הקהל והוא מריע.

לאחר מכן, הקבוצה מתחילה לזוז באופן מסונכרן ובתנועות חדות, כך שהיא שומרת על קומפוזיציה ברורה לאורך כל הקטע. תוך כדי כך, חבריה לעיתים צועקים ולעיתים לוחשים בשפה לא מוכרת, אולי אפריקאית, אסייתית או אירופאית בכלל. חדות התנועות לאורך המופע מייצרת אובר-דרמה וחוסר אותנטיות, הגזמה, דמויות קיצוניות. השפה הלא ברורה של המבצעים מזכירה את הכרוז שאמרה שהיא לא יודעת ערבית. כמו שהיא לא יודעת ערבית, כך קהל הצופים צופה ביצירה ישראלית מקורית ולא מבין דבר מהנשמע. כך המשפט של הכרוז "אתם רשאים לאבד את סבלנותכם", מקבל את תוקפו. הם לא מצפים שנבין כלום. באותה המידה הם היו יכולים לעמוד שעה בלי לזוז. אבל כמו שאחד המתנדבים הקריא בהתחלה, "סיזיפוס לא היה מוכן לעמוד כאן כך סתם ללא תנועה", התנועה היא חלק בלתי נפרד מהיומיום, היא שפה, היא מה שהם חיים, היא היומיום שלהם.

אישה על הרצפה מצידו הימני של הפריים. רגליה משוכלות ידיה פתוחות ומבטה לכיוון שמאל. צילה משתקף כמה פעמים על הבמה
צללים מתעתעים | צילום: Andreas Etter

לאחר מכן, המבצעים יוצאים מהבמה ונכנסים כל פעם לסולו. נוצרים דואטים מסונכרנים בין לבין. ברקע, נשמע שיר בשפה בה דיברו לפני. בכניסות הבאות שלהם לבמה, יש שמשתמשים גם בתנועה צמודה לקיר, יש שזוחלים, יש שרצים ויש גם ריקוד רומנטי. מול עיני הקהל, מתקבלים שלל רגעים של עולם אחר, של שפה ייחודית למופע הזה. מונולוג שמישהו אומר בלהט, מתורגם על ידי אחר עבור הקהל: "או שאני חכם או שאני טיפש או שאני טוב או שאני רע. כשאני בחרדה הכל בינארי, דיכוטומי".

למופע יש שפה מאוד מוגדרת ועם זאת גם מאוד מגוונת. הוא כל הזמן דואג לשחק בין הגבוה לנמוך, תנועות היומיום לצד הבלט והנשגב, לשחק עם הרגע הנוכחי, החד-פעמי, לצד ייצוגים חוזרים ונשנים. ובאמת, יש הרבה תנועות שחוזרות על עצמן לאורך המופע, כמו כיסוי עיניים וקידות שייקספיריות עם היד למעלה בהפגנתיות מוגזמת. הכל או רך וחלש או חד וקשה. דיכוטומיה מונחת מתחת לכל הקיטש שעולה במופע.

ריבוי המלל מזכיר שהמבצעים אינם רקדנים בלבד. הם מחויבים במופע שכזה כשם שרבות מיצירות המחול העכשוויות מציגות הרבה יותר ממחול. הם מחויבים לפרפורמנס, להיות נוכחים על הבמה. כך הם יכולים לשיר, לשחק ולהיות חופשיים מהמגבלה הנושנה, לפיה מופע מחול הוא בלט בלבד. השפה, או בליל השפות שנשמע כמו ג'יבריש, הוא חלק מניסיון לבלבל, אבל בסוף ליצור קהל נוכח. במקום לשמוע את המילים, הקהל מתאמץ לשמוע את מה שעומד מאחוריהן. משחקיות בין מיקומים בחלל, צעקות ולחישות, שינויי מצבים מהירים, מייצרים חיות בימתית לא פוסקת.

סצנה ארוכה מתמקדת בזוג גבר ואישה ובמערכת היחסים שלהם. לו קוראים פלאקו פלאקו ולה שושת. התאורה מתחלפת תוך כדי הדיאלוג ביניהם ונותנת לו נופך משתנה, כשהעץ מטיל את צילו עליהם. האישה לרוב עצבנית, הגבר לרוב מחפש קרבה אליה. מתקבלת תמונה שלרגעים היא מינית וצמודה ואז נשברת בריחוק כועס. הם נושאים מונולוגים בתורות, כשהאחד קפוא או רק זז קצת, והשנייה נואמת מעליו, מה שנותן תחושה של מחשבות, של רגע קפוא בזמן. הגבר משתגע, בוכה וצועק. הסיטואציה הזאת היא גם רגע בזמן על הבמה, של מערכת יחסים בין גבר ספציפי לאישה ספציפית, אך גם ייצוג לאיזה "ריקוד זוגיות", למערכת יחסים כוללת וארוכה. זהו רגע שמתקיים בו זמנית מול עינינו, בזמן ספציפי וגם בדמיון בכל זמן נתון. במופע, הגברים מרימים ומובילים והנשים מורמות בהתאם. מתחת למעטפת יפה, ניתן לדלות אמירות על תפקידים מגדריים ברורים, בהם מתקיימת הציפייה שהגברים ירימו את הנשים וינהלו מערכות יחסים הטרוסקסואליות בלבד ובאופן מסוים.

הקבוצה עומדת בחץ פונה קדימה, רגליהם משוכלות, ידיהם על עיניהם פרט לראשונה שמחייכת וידיה מתחת לסנטר כמביעת פליאה
פליאה אותנטית או שיעתוק | צילום: Andreas Etter

הקטע השייקספירי והמוגזם הזה, שנשמע כמו איטלקית אבל הוא בעצם ג'יבריש כמו כל המופע עד כה, מתחלף ברצף להיטים אמריקאיים. כולם מתוחמים בשתי שורות, לרוב של שיר בסולואים או דואטים שמושרים על ידי המבצעים. רצף ארוך של מאש-אפים אסוציאטיביים, שמתחיל בג'יבריש של השיר "Time of My Life", שמבצעים במקור Bill Medley ו-Jenifer Warnes, ועובר לאנגלית עם "Baby One More Time", ששרה Britney Spears. תוך כדי, התנועות של המבצעים חדות וחותכות. הן משלבות תנועות בלטיות עם תנועות יומיומיות ברורות ומדויקות. מדי פעם, נוצרות צורות גיאומטריות בחלל, כשהמבצעים נעמדים וזזים במעגל או בחץ לכיוון הקהל. הקיטש עולה על גדותיו ותוך כדי ששרים שוב "I had the time of my life", מישהו אומר "That's a lie".

הקטע מזכיר את הכוריאוגרפיות של אייל דדון ולהקת סול ובייחוד את "TOML" (Time of my life כשם השיר), ואולי לא במקרה. שניהם נכנסים למקומות הקיטשיים וכאילו חושפים את מה שמאחוריהם, את הפלקטיות וההומוגניות המתבקשת. שניהם משתמשים בייצוגים שבמידה מסוימת מרוחקים מהמציאות, כאילו אנחנו נכנסים לעולם אחר, לשפה אחרת. באופן דומה, ז'אן בודריאר מדבר על סימולקרה. זהו סימן מתחזה שמסתיר את טבעו האמיתי. כך גם המציאות מאבדת מן האותנטיות שלה ומקורותיה הבדויים מיטשטשים. זה בולט בעיקר בסצנת הלהיטים האמריקאים במופע. הם קיימים בשפע ומועצמים זה על ידי זה עד שהמקור הולך לאיבוד. זהו חלק חשוב בתרבות המערבית, שנשענת על להיטי פופ שחוזרים על עצמם בוורסיות שונות, כמו התנועות שחוזרות על עצמן במופע על מנת ליצור שפה משותפת.

המופע "גורנישט" מתייחס לקיטש והמוגזמות שלא אומרת כלום. הוא מצועצע ומתוק מדי, עד שמעלה בחילה. הכל בגוונים בולטים ורכים עטופים בוורוד. הרגעים שהיה נראה שהקהל הרגיש לא בנוח ולא הבין מה רוצים ממנו, היו ארוכים, איטיים ומוגזמים. המופע עטוף כמעט עם סרט של מתנה, קורא לחלק ב', להמשכיות של ניפוץ או לאיזו דה-קונסטרוקציה שתקרה לאורכו, שמעולם לא הגיעה. אולי כוונתו הייתה לצאת בתחושה של מתיקות עזה מדי, של בלבול והצפה. אולי השאלה שכולנו צריכים לשאול את עצמנו, היא האם אנחנו מבינים מהו קיטש, את השפה המעורבת והמעורפלת של התרבות הפופולרית היומיומית, ובתוך כל אלה האם אנחנו מבינים מהי אמת, מהי אותנטיות, איך היא נראית וכיצד היא מתבצעת.

המופע יעלה שוב בסוזן דלל, 2 במרץ 2022, 21:00, 60 דקות

לאתר: סוזן דלל


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות