כשהקמנו לפני שנתיים את הקרנתרבות, מיזם שעיקרו הקרנה של אמנות מקומית במרחב הציבורי, כולם סביבי התלהבו מהרעיון; אמרו שמדובר בפריצת דרך ונתנו טיפ או שניים. רבים שיבחו אותנו כשצפו בספטמבר האחרון בארבעים אמנים תושבי נתניה מקרינים את הקליפים, האנימציות והציורים שלהם לאורך היום על שלושת מסכי הענק בכיכר העצמאות בעיר. אני בטוחה שנפיק עוד ועוד פרויקטים מהסוג הזה. האימפקט החברתי והקהילתי של אמנות מתחלפת ורעננה ניכר: הקרנתרבות מפיחה חיים בחוצות העיר, ומקרבת את האמנים לתושבים. אין ספק שזה חשוב ושאני רוצה להמשיך ולהוציא תוכניות אל הפועל. אלא שיש אתגר אחד: אני רוצה גם להצליח לשלם שכר דירה. האם אני יכולה להשקיע את כל כולי במיזם החשוב הזה וגם לקיים את עצמי? יצאתי לבדוק מיזמי תרבות מצליחים סביבי כדי להבין איך יוצרים עסק תרבותי-כלכלי.
עבודה בתחום התרבות היא עבודה בתחום השלישי הכי פחות רווחי בישראל לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. כן כן, שמעתם נכון. כ-75,000 אנשים בתחום האמנות, הבידור והפנאי משתכרים בממוצע כמעט 7,000 ש"ח בחודש, בעוד שכמעט 400,000 איש בישראל, עובדי תחום ההייטק, חצו את הממוצע של 30,000 ש"ח. כ-10,000 אנשי קולנוע, טלוויזיה, רדיו ומוזיקה הלכו על התחום הקצת יותר רווחי עם ממוצע של 12,000 ש"ח. ענף התרבות חטף מכה מאוד קשה בקורונה, מה שפגע יותר בשכר הזעום של האנשים בתחום. ההסתמכות על הכנסות ממופעים חיים בבמות ותיאטראות השאירה את הקופות מרשרשות, משקיעים פרטיים לא קפצו על ההזדמנות להשקיע – מה שהשאיר את המדינה כאחראית היחידה להצלת התחום.
מי שהצליחה לראות הזדמנות בקורונה ולהצמיח את העסק שלה בלי סיוע מהמדינה היא יערה זקס. האוצרת ויזמת האמנות סיפרה לחגית פלג רותם ממגזין פורפטוליו כיצד הצליחה לצאת עם המיזם שלה: House of art and love, גלריית אונליין חדשה שהמציאה בזמן שהקורונה ייבשה את ביצת התרבות. "בזמן שמוזיאונים כמו הלובר התחילו לסרוק את התערוכות המוצגות במוזיאון בסריקת תלת ממד, ואפשרו לקהל להרגיש שהם מסתובבים בחלל, החלטנו לקחנו את התופעה לנקסט לבל שלה, ולמעשה הקמנו גלריה־אונליין שמציגה תערוכות של אמנים שונים מתחום האמנות הדיגיטלית". בתערוכות האונליין שאפשר לצפות מהמחשב או הנייד, המבקרים יכולים לרכוש הדפסים של יצירות שאהבו וככה לתמוך באמנים המוכשרים. זקס מוכיחה לחלוטין את הסיבה שקוראים לנו אומת הסטארט אפ. יש משהו ב-DNA הישראלי שממגנט אותנו ליזום ולעשות, דווקא כשהגב לקיר ונראה שאין עוד הזדמנות להיחלץ. זקס השכילה לייצר את החיבור הפיזי של עולם האמנות עם המרכיב הדיגיטלי ולממן את המיזם ישירות מהצרכנים בזמן שהמדינה סגרה את הברז.
בדומה לסטארטאפיסטים, עובד אלעד פלג מייסד 'דרומהפקות' 16 שעות ביום, אבל אקזיט בשבילו יישאר כחלום. "כשאהרון פאר נכנס כשותף היה יותר חשוב לו לקדם ולדחוף להכנסות גדולות יותר, אבל מבחינתי כל עוד נמשיך להפיק סרטים חשובים ומשמעותיים, ואצליח להתפרנס בכבוד, אז הכל טוב". פלג הקים את חברת 'דרומהפקות' לפני 13 שנה, כשראה יחד עם חגי ארד את הצורך להפעיל ולייצר סרטים בדרום. השניים שנולדו בכוכב מיכאל וגבים שבדרום, חוו קפיצת משמעותית ב-2019 כשהופק 'המוסד', הסרט הישראלי הנצפה ביותר בקיץ של אותה שנה בבתי הקולנוע עם 250 אלף צופים – מה שהביא לכניסתו של שותף אסטרטגי, בעלים של אולפן RBG, אהרון פאר, שהצליח לסייע בהרחבת החברה ל-5 עובדים משניים. החלום להצליח לעשות מכה או אקזיט עדיין בשיח, הם רוצים לגדול עם הפקות של סדרות טלוויזיה שמכניסות יותר מבלי לוותר על איכות התוכן.
בתחילת הדרך לפלג וארד לא היה מימון ראשוני והם המשיכו לעבוד במשרות נוספות, מתוך הבנה שלעסק יש עתיד קיום רק אם שורד את השנה החמישית. רק ב-2012, התחילו השניים לעבוד בעצימות גבוהה יותר בזמן שהמשיכו ללמד ולעבוד במקומות נוספים "זה נחמד וגם כדי לשמור על רשת ביטחון למקרה ומשהו לא יעבוד בעתיד". כחמש שנים מהרגע שהתחילו, הצליחו להתפרנס מהחברה. שתי ההפקות הראשונות לא הביאו לשניים בכלל פרנסה.
גם היום מספר אלעד שהמחזורים וההיקפי עבודה גדלו, אבל צוחק שאם היה מגלם את שעות העבודה שלו לשכר שעתי היה מגיע לכ-5 שקלים לשעה. פלג מספר שבקולנוע וטלוויזיה יש לא מעט מקורות מימון, מגופי השידור, קרנות פרטיים וקרנות ציבוריים. "בישראל ובאירופה בכלל מרבית השוק מוחזק על ידי תמיכות ציבוריות מתוך החשיבות של ישראל לייצר תרבות שמדברת את שפת המקום". הגופים הציבוריים מאמינים שצריך לחזק את התרבות הישראלית מכיוון בישראל כמות צופים מועטה שלא יכולה להיות מוחזקת לבד באופן פרטי.
אסף קזדו, מייסד פסטיבל אינדינגב מספר שבתחילת הדרך לא היה שום מימון. כשהתחיל את דרכו לפני 16 שנה עם חברו הדרומי מתן נויפלד, קיבלו תמיכה קטנה ממועצה אזורית אשכול ובהמשך גם מקרן מיראז, משרד התיירות ומפעל הפיס. "אפשר היום לקרוא לפסטיבל אירוע מאוזן, אבל ממש לא רווחי", אומר קזדו. "היינו רוצים שיהיה רווחי כמו שהוא נראה מבחוץ, אנחנו בתהליך התייעלות כלכלית אבל זה לוקח זמן כי אנחנו עובדים עצמאית בהפקה שלנו, מצד אחד זה מוזיל עלויות אבל גם הופך את הכל למורכב".
השניים שלא התחברו במיוחד לפסטיבל 'בומבמלה' שאבו השראה מפסטיבלים מאירופה. מתוך החוסר יצאו לעשייה, ההקמה של הפסטיבל הייתה אידיאולוגית ולא היה תכנון להרוויח ממנו, "היינו צעירים ורצינו לעשות, לא בשביל לעשות קופה ולצאת לאקזיט. בשביל להביא תרבות". כמייסדים הם מצליחים להתפרנס רק בחודשי הפעילות של הפסטיבל ובמהלך השנה משתכרים מהפקות שונות בתחום. "הפסטיבל יכול להיות רווחי, אבל לא ברמה של אקזיט שיאפשר לקנות בית, אולי זה נראה ככה מבחוץ כי החשיפה גדולה, אבל כלכלית הוא לא כזה חזק".
יפתח ביבר, תושב נתניה ב-15 שנים האחרונות, שמגיע מעולמות הכתיבה והמוזיקה, הוא מהמייסדים של קהילת תרבות בנתניה. "הקהילה הוקמה כחלק מהפעילות של תנועת תרבות שמקימה קהילות אמנים מחנכים בכל הארץ, במטרה לפתח ערבות חברתית, והתמודדות על הערכים בחברה הישראלית באמצעות פעילות אמנותית ותרבותית, ודרך העמקת חיי הקהילה בתוך החברה". היום ביבר כבר לא המרכז של הקהילה, אלא מדריך את מובילי הקהילה. ביבר מתפרנס בעבודתו כשכיר בעמותת הליקון, המקרבת קהלים חדשים לתרבות השירה.
בתחילת הדרך פעלו ללא הכנסות כלל ועדיין נפגשו עם אמנים, אנשי תרבות ויזמים בקהילה כדי לגבש קבוצות תיאטרון, מוזיקה וציור. הצעד המשמעותי הראשון בבניית הקהילה הייתה להפגיש את הקבוצות והאנשים שפגשו לאורך הדרך כדי לבנות מעגל שלם יותר, כדי לפתח תודעה קהילתית. "הקהילה מתבססת בעיקר על מתנדבים, קהילה בהגדרה שלה מבוססת על רצון להיות חלק ולא בשביל לקבל תמורה מסוימת. באג'נדה של תנועת תרבות יש תפיסה של עבודה שיתופית, קהילתית ומעגלית.
המשאבים של הקהילה מתבססים על קשרים שמגיעים מתנועת תרבות הארצית הרחבה, מגייסים משאבים ממשרדים ממשלתיים, קרנות, הרשויות המקומיות והמתנ"סים. עם הבנה שזה לא יכול להיות המקור מימון היחיד של הקהילה, פועלים היום לפתח הכנסות עצמאיות דרך סיורים, מה גם שבצורה מאוד איטית. ועל מה יוצא הכסף? על הובלת יוזמות, שכר הפקה, ניהול אמנותי, תשלום לאמנים ואנשי תוכן. חלק מהכסף יוצא לטובת הכשרה של פיתח המיזם הכלכלי, מתוך הבנה שזה צריך להיות בראש סדר העדיפויות. "באידיאל הייתי רוצה הכנסות עצמאיות. לא משקיע, לא משרד ממשלתי בלי תלות באף גורם אחר. אני חושב שעדיין ראוי במדינה ובשוק, תנאים שמטפחים אנשי חינוך ותרבות לפרוח. בהייטק 30K נשמע נמוך, אבל אם זה יהיה השכר לכל מורה, אמן או יזם תרבות – הם ירגישו שזה יסדר להם את החיים".
דן קאופמן, כלכלן שעסק במחקר מדיניות ופיתוח חדשנות, מנהל מרכז יזמות ומרצה לכלכלה במכללת ספיר, הקים את מיזם הפסנתרים שלו לפני 5 שנים, כשקלט שאין פסנתרים שיכולים להתמודד עם נזקי מים, אבק ושמש. אחרי מסע של שנתיים, הגיע לקונספט ראשוני של פסנתר עשוי מבטון. יחד עם הצוות התחיל להציב את הפסנתרים בחוץ, כשהמודל העסקי המרכזי הוא מכירה של הפסנתרים לרשויות מקומיות. "חוץ מרשויות מקומיות יש כמה פסנתרים במרכזים מסחריים. יש כעשרה במערכת החינוך, כאשר רובם בתי ספר פרטיים שנקנו בסיוע של הרשות, ואפילו מכספי ועד ההורים". היום החברה לא רווחית, כי היא מושקעת בפיתוח כל הזמן. המיזם התחיל את דרכו עם השקעה של היזמים ב-400 אלף ש"ח עם מאצ', השקעה בגובה זהה, של רשות החדשנות. מה שהביא ספתח מאוד משמעותי לתחילת העבודה על המיזם, מה שלרוב לא זוכים בו מיזמי תרבות בתחילת דרכן.
העובדה שמיזמי תרבות לא מצליחים לשבת תחת משבצת תקציבית אחת בעיריות בארץ ובעולם, מציב ליזמים אתגר מאוד גדול בהוצאת פרויקטים חדשים לפועל. כשמגיעים למימון, העסק נהיה קצת יותר מורכב. עם "מצ'ינג" של מפעל הפיס או קרנות אחרות, גיוס כספים פרטי, ושלל מחלקות בעלות עניין, אין מקור תקציב אחד לתחום כמו שלי ושל קאופמן. פיזור התקציבים ברשות מקשה על המכירות, מספר קאופמן "לפעמים התקציב מגיע מראש העיר, לפעמים מפיתוח מרכז העיר ולאחרונה יותר מפיתוח עירוני או פיתוח פארקים".
העובדה שאין מחלקה אחת שאמונה על מימון והטמעה של מיזמי תרבות בעיר מאוד מקשה על קידום פרויקטים כאלו בעיר. "מופע אייל גולן מאוד ברור. פסנתר או הקרנתרבות זה מאוד אחר." סיפר קאופמן למשל שבעיר וינה שבאוסטריה, מי שרוכש ממנו פסנתר עכשיו זו רשות הכבישים של וינה. מה הקשר? הנושא הזה מאוד מקשה על השיווק כי בכל רשות מקומית צריך לפנות לאדם אחר, מתרבות ועד תשתיות.
גם אני חווה את הפינג-פונג ברשויות המקומיות שאצלן לא קיים אדם אחד שעוסק בדבר כפי שתיאר קאופמן, בגלל ובזכות הקשר של התחום לרבים. בעוד עולם התרבות חולם להיות בשכר כמו בהייטק, אולי יש משהו שיערה זקס הצליחה להבין בזמן שכולנו תקועים מאחור? איך אנחנו יכולים לפעול ולעבוד במודלים כמו בהייטק? לייצר אוטומציות? להגדיר מראש שמשלמים שכר גבוה והוגן לצוות לטובת פיתוח – קודם כל? כל עוד תחום התרבות לא יקבל מעמד גבוה יותר בסדר העדיפויות הציבורי, שוק מיזמי התרבות יישאר במקום. השוק הפרטי בעולם התרבות בארץ מוגבל ולכן המדינה מחויבת להמשיך ולתמוך בתרבות כדי לדחוף אותה קדימה. להקים מיזם ולהרוויח כסף ביום הראשון? ממש לא. יזמות בכל תחום, גם בהייטק, לוקחת זמן. רק שבהייטק מגיעה המכה הגדולה בשלב כלשהו עם אקזיט או הנפקה. בעולם התרבות? יש משהו עדיין קצת תקוע, הלוואי ואני אצליח לשבור את זה. בינתיים – הלכתי לחפש מענקים ודרכים יצירתיות לשווק את עצמי לרשויות.
