סדרת הדוקו החדשה של HBO מתארת את המציאות דרך עיניו של הבמאי ראול פק, אמריקאי שחור שהגיע מהאיטי אל ארצות הברית בצעירותו. הגזענות שכל חייו הופנתה כלפיו הפכה לתעלומה – כיצד היא החלה? ולמה היא עדיין כאן?
האם כל מה שלמדנו על ההיסטוריה המערבית הוא בדיה? בילדותי למדתי שהעולם המערבי הוא הנאור והמשכיל. בבית הספר היסודי דאגו להסביר לי לאן פניי מועדות – ימים כלילות הייתי משננת את המילים בשפה האנגלית, אף מילה לא דיברה על כיבוש או גזע. לפעמים לא צריך לדבר כדי שתדע מי החזק ומי החלש במשוואה.
בין המחאות הסוערות על אלימות שוטרים בשחורים בארצות הברית (וסגירת המעגל עם הרשעתו של השוטר שרצח את ג׳ורג׳ פלויד) ונאומיו של הנשיא היוצא דונלד טראמפ על עליונותו של האדם הלבן, ארצות הברית נמצאת בפרשת דרכים. ואין זמן מתאים יותר לעסוק בשאלה – לאן פנינו מועדות? לאן העולם המודרני הולך מכאן? אל תצפו לתשובות פשוטות. המיני סדרה בת ארבעת הפרקים של הבמאי ראול פק, ״השמידו את כל הפראים״ שעלתה ב7.4 ב- HBO (משודרת ב-yes ובסלקום TV) בועטת אותך דרך הדלת אחורית אל תוך ההיסטוריה של המנוצחים, ובעיקר אל אמת אחת ויחידה שאי אפשר לערער עליה. הסדרה מבוססת על ספר עם אותו השם מאת סוון לינדקוויסט השוודי, שיצא לאור ב-2017. הספר תוקף את ההיסטוריה האירופית החשוכה במסעו של הסופר לאפריקה למצוא את שורשי הגזענות.
זה היה חתיכת בינג׳. ארבע שעות ארוכות שאי אפשר היה להסיר את המבט מהמסך לרגע אחד. התחבולות של פק מטלטלות אותך כאילו היית מיילי סיירוס על כדור הפלדה. הסדרה בנויה מסצנות מבוימות, קטעי ארכיון, גרפיקות וצילומי נופים תוך קריינות של הבמאי, המרכיבים יחדיו תמונה מבעיתה של ההיסטוריה. התיאורים הגרפיים והמראות הברוטליים שוברים את רוחך לאט לאט עד שאתה נכנע, ללא היכולת להתווכח, שבוי בתוך המטוטלת.
כבר בסצנה הראשונה, אתה נשאב פנימה. סט צילום, שחקנים לבושים בתלבושות אינדיאניות, הבמאי צועק ״אקשן״. בחור לבן עם חזות מערבית מתקרב לכיוון שבט הילידים, ראשת השבט צועדת כנגדו. לא עוברות שניות ספורות וכבר האישה מתבוססת בדם על האדמה. ככה נראה קולוניאליזם. פק לא ממהר להסביר את המושגים הרבים שהוא משתמש בהם, שרובכם כנראה שמעתם עליהם במעורפל. במקום להגדיר, הוא מדגים ומנגן על הנקודות הכי רגישות של האדם – העבר שלו.
הסדרה בנויה כמסדרון צר וארוך שמתנקז אל הטענה המרכזית שלה –כיצד האדם הלבן הכחיד אוכלוסיות שלמות לאורך ההיסטוריה בשם טוהר הגזע. לאורך המסדרון, עשרות דלתות המובילות לסיפורים שונים שכולם מדגימים איך העולם המערבי השתמש בכוחו כדי להרוס תרבויות ודתות שלמות. ישנם גם צילומים וקטעי ארכיון מתוך אושוויץ. מבלי להניד עפעף נשלחו מיליוני יהודים ואחרים לתאי הגזים ולמכלאות הנאצים. פק מתאר כיצד באותה הקלות שבה האדם הלבן מחק את התרבות של הילידים האמריקאים, כך גם היהודים היו למטרה קלה ברחש האנטישמיות והגזענות. "לבן מלידה, הבדל פשוט בפיגמנטציה הפך למקור כוח" מצהיר פק וזה כל הסיפור. תולדות הגזענות מוטחות בפנינו, אחרי שהסתרנו אותן בערימות של תקינות פוליטית ושכחנו בתוך קופסה במחסן. הסדרה מלאה בסצנות מתוך סרטים אמריקאים פופולריים, סצנה אחר סצנה, נסדקת התדמית האמריקאית האהובה שנטועה עמוק בתודעה המערבית, מקולמבוס ועד פוקהונטס או כפי שטוען פק בסדרה – ״תפקידינו כבמאים, תסריטאים, היסטוריונים וכיוצרי תדמיות הוא לפרק את השתיקות האלה״.
ההיסטוריה, זאת שלמדנו לאהוב ולהעריץ, מתמסמסת לערימה של דימויים שקריים שרכשנו בתרבות הפופולרית של אמריקה. פק מצהיר כי לא מדובר במחקר היסטורי, אלא בסיפורו של אדם מהאיטי שרודף אחר זהותו. בתחבולות, הוא טומן את האישי בפוליטי. פק משלב בין סיפורים וצילומים מילדותו כמהגר שהגיע לארצות הברית מהאיים הקאריביים, לבין תיעודיים היסטוריים של רצח עם. השילוב ביניהם נע בין תחושת אי נוחות, לבין הבלתי ניתן לצפייה, אבל הרצון לדעת ולגלות את האמת, הופך להיות מסע מטלטל של הבמאי והצופים גם כן. החוויות הייחודיות האלה מתאגדות לסיפור חיים, שבו הגזע תמיד היה נוכח, גם אם העדפנו להסיט את המבט או להחליף את נושא השיחה.
שמו של הפרק הראשון ״הבטחון המטריד של הבורות״, מרמז על חטא היוהרה – השם המבטיח של הפרק אכן עומד ביעדיו, אבל בדרך הוא מאבד את הצופים או לפחות את חלקם בין מסכת האשמות סיזיפית, שלעיתים יכולה להישמע מתריסה ונקמנית – "רוב האירופאים והצפון אמריקאיים למדו יותר על ההיסטוריה של אמריקה הקולוניאלית של מערב אמריקה מסרטים ומטלוויזיה, מאשר מספרים".
הבמאי ראול פק יוצר פרובוקציה באופן בו הוא תולה את האמת שלו כחזקה יותר מכל האחרות. באחת מהסצנות המבוימות, פק יוצר עולם מדומה המתרחש במאה ה-19 ובו הגזעים מתחלפים ביחסי הכוח – העבדות מוצגת בהיפוכה. עבדים צעירים לבנים נראים במערומיהם, הם מוחזקים בשלשלאות בדרכם אל האדונים שקנו אותם. הגברים השחורים שמעבירים את העבדים מתעללים בהם עד מוות. ההשתעשעות עם הרעיון ממשיך כעלילה בפני עצמה. נקודת השיא מגיעה כשבאחת הסצנות בפרק הרביעי, האישה השחורה מכוונת את קנה הרובה אל האדם הלבן. באופן מסוים, הרובה הזה מכוון אל כולנו. פק טוען כי לאשמה אין כפרה – "מי שמחפש היסטוריה עם סיום חיובי, גאולה או פיוס, יחפש לשווא. לא ניתן לצפות למסקנה כזאת".
הסדרה משאירה טעם לוואי בפה, כמו קוקטייל שהוסיפו לו מנה אחת מיותרת של אלכוהול, והטעם של הוויסקי לא עוזב אותך. הטרגיות שלה מגיעה ברגע שהצופה מבין כי כאן לא ימצאו פתרונות, אלא כתב אישום מפורט ומנומק שנועד להאיר על האפליה שנמצאת בכל מקום, זו שכבר לא שמים לב לנוכחות שלה. סדרות כאלה מראות איך אפשר ללכלך את הידיים ועדיין להישאר נקי כמעט מכל פגם.
לצפייה בטריילר ״השמידו את הפראים״:
