"סדרת מתח נשית!" זעקו כל כותרות העיתונים שסיקרו את "נופלות על הרגליים" טרם שידורה. בצדק, יש לומר. הסדרה החדשה של "קשת" בולטת בנשיותה אל מול שאר סדרות הטלוויזיה העכשוויות. תעשיית הטלוויזיה נשלטת ברובה על ידי גברים, החל ממנהלי הערוצים השונים, דרך הבמאים, המפיקים והתסריטאים ועד לשחקנים. תעשיית הטלוויזיה במדינה שמקדישה סיפורים, שירים, חגים וימי זיכרון להאדרת פועלם של גברים – אדרבא ואדרבא. התוצאה הראשונה היא, שישנם ז'אנרים רבים שנשים לא נוגעות בהם. תוכניות אירוח? בבקשה. לייף-סטייל? בכיף. קומדיה? טוב, נו. ניתן לכן גם את זה. מתח? סיפור בלשי? עד כאן. תשאירו את זה למי שבאמת מבינים בזה.
התוצאה השנייה (שנגזרת מהתוצאה הראשונה) היא התפקיד של הנשים בסדרות האלה. ברבות מהן הנשים פסיביות וממלאות בעיקר את תפקיד "אישתו של" ("חטופים"), מגוחכות עד אימה ("חברות", "האחיות המוצלחות שלי") או כצלע נשית בודדה בתוך חבורה גברית, כשלרוב הן עצמן נעדרות כל נשיות ("החברים של נאור"). נכון, מפעם לפעם עולה סדרה גלובלית שנוצרה על ידי אישה וזוכה לתשבחות (לאחרונה זו היתה "בנות", שירדה מהמסך לפני כמה ימים), אבל בטלוויזיה הישראלית עדיין לא הגיעו לשלב הזה. כשזה המצב, אפשר להבין למה עושים עניין גדול מעלייה של סדרת מתח נשית.
"נופלות על הרגליים" היא סדרה נשית בלי ספק. את הסדרה יצרו שתי נשים – איילת מנחמי (53) ורותי רודנר (48) – ולתפקידים הראשיים לוהקו, כמובן, שחקניות. בקטגוריית "ניחוח של חו"ל" לוהקה מילי אביטל (45), שמאז "נודל" ו"חטופים" ממעטת לשחק בהפקות ישראליות, וחבל שכך. בפינת "הליהוק הבטוח" לוהקה שני כהן (36) שמופיעה בכל מקום, עד כדי חשש לפתח "תסמונת ליאור אשכנזי" נשית. עלילת הסדרה מספרת על שתי נשים: דנה (אביטל) ש…לא ממש ברור במה היא עובדת, נשואה לחוקר פרטי בשם אברם. חנית (כהן) היא מנהלת המשרד שלו וגם המאהבת שלו (היא מכנה אותו אבי). יום בהיר אחד, אברם (או אבי. צריך לתת מדליה מיוחדת לאדם שיצליח לסיים את הסדרה בלי להתבלבל) נעלם ומשאיר את דנה עם חובות כבדים ואת המשרד בלי עבודה. על דנה וחנית מוטל לחפש אותו כדי למצוא תשובות. בדרך הן, כמובן, צריכות להסתדר ביניהן ועם הגברים השונים שנקרים בדרכן.
האם "נופלות על הרגליים" היא גם סדרה פמיניסטית? טוב, בשביל זה צריך לבדוק אותה במבחן (ב-ה' הידיעה) של אפליית הנשים בסדרות וסרטי קולנוע. בשנת 1985, ציירת הקומיקס אליסון בקדל יצרה את המבחן הזה על שמה. כדי שיצירה תעבור את המבחן הזה, צריכים להיות בה שלושה קריטריונים: צריכות להיות בה שתי דמויות של נשים (לפחות) ושיהיו לכולן שמות. שתי הנשים הללו צריכות לדבר ביניהן. נושא השיחה – כל נושא שהוא לא גבר. זה נשמע כמו מבחן שקל מאוד לעבור אותו, אבל כמות הסרטים, הסדרות והספרים שאכן עוברים את המבחן הזה היא מגוחכת. גם סדרות שנחשבות יחסית "נשיות" (כמו "סקס והעיר הגדולה") או סרטים שיש בהן דמות נשית ראשית (כמו "הסודות" של אבי נשר) נכשלו במבחן הזה. כן, תמונה לא מעודדת.
"נופלות על הרגליים" עוברת את שני הקריטריונים הראשונים בקלות. לכל הדמויות הנשיות בה יש שמות (דנה, חנית, ידביגה ונטלי הם רשימה חלקית) והפרקים משופעים בשיחות ביניהן. ומה לגבי הקריטריון השלישי? בשביל זה יש צורך לבדוק את השיחות בפרקים (לצורך העניין נבדקו רק שיחות בין נשים בפרק). מתוך 50 נושאי שיחה שנספרו בפרק הראשון, בדיוק מחצית מהם לא היו על גבר. די בלתי נמנע, בגלל שכל העלילה של הסדרה מבוססת על גבר. בפרק השני התמונה מעט יותר מעודדת – 24 פעמים דיברו הנשים על גבר, וב-26 הפעמים שנותרו – דיברו על נושאים אחרים. תוסיפו לזה את העובדה שבשני הפרקים שעלו, הבעיות של הגיבורות נפתרות על ידי גברים, והתמונה תהיה עגומה הרבה יותר.
אז נכון, "נופלות על הרגליים" אינה מושלמת. במבחן הייצוג של נשים היא סבירה. קרוב לוודאי שגם אם יעבירו אותה מבחני ייצוג אחרים, כמו מבחן ייצוג של מזרחים או מבחן ייצוג של להט"בים ("אין דבר כזה 'דו'! זו המצאה של גברים בארון!", אומרת דנה לחנית בפרק השני וגורמת לכותבת הביקורת הביסקסואלית לזעום). אבל בעולם בו כל סדרה בה יש אישה בתפקיד הראשי היא אוטומטית "סדרה נשית", מותר לנו לפעמים לא לרצות לבלוע את הצפרדע, אלא לבקש שתהיה הפעם וול-דאן.
(תמונה ראשית: צילום מסך – יוטיוב גיא פינס רשמי)
