ברחוב מסתובבת לה שמועה שדיויד ברוזה ומאיר אריאל ישבו יום אחד והחליטו להתערב. השאלה היתה מי יותר חזק בתחום שלו. האם יוכל אריאל לכתוב מילים שברוזה לא יוכל להלחין, או שברוזה הוא כל יכול? וכך נכתב והולחן אחד השירים האהובים עלי. שיר על הנגב, שיר על המדבר, על החום, על האבק והשיר היחיד שנאמר בו: מצפה רמון – הבית שלי.
את האמת מספר ברוזה לידיעות אחרונות בעקבות כתבה על מופע מחווה לכבוד מאיר אריאל בשנת 2007. השיר נכתב על ידי אריאל כמאמר לאחד העיתונים בהשראת נסיעה לירוחם, שהייתה חלק מהמופע "מסע בחירות". באחד מביקוריו של ברוזה בביתו של אריאל בתל אביב, הוציא אריאל את המאמר וכשברוזה קרא אותו הוא כל כך התרגש, שהלחין אותו במקום.
כששומעים את השיר כמעט אפשר לדמיין את מאיר מתהלך ברחבי העיירה המאובקת וזוכה למבטים שאי אפשר לקרוא להם אוהדים. מרגיש כמו כבשה עם שיער שחור ומתולתל, שטועַה בדרך ומגיעה למשכנם של זאבים מנומנמים. ובכל זאת, כבשה או לא כבשה, לעצור למשקה קר שם בלב המדבר נשמע כמו תענוג לכל הגוף. ועם ההלחנה של ברוזה שכל כך הולמת את רוח המדבר, הם חודרים מבעד לעור כל פעם מחדש, ממש כמו השמש הקופחת. כשהם פוצחים ביחד ב"הי, הי, כל העניין הוא לשתות משהו קר בלב מדבר", אני מרגישה בבית, לא משנה כמה אני רחוקה. הביצוע שלהם הוא החיים האמיתיים של השיר.
זה פשוט שיר טוב, אבל זו בעיקר הדרך שלי הביתה. המנגינה האיטית היא כמו תנועת החול של המדבר, מלווה רק בצליל מפוחית וגיטרה שמצביעות על פשטות, בעוד ששני הקולות מגלים את מורכבותה של הנפש האנושית. האלמנטים האלה הופכים את היצירה למדברית אותנטית. אף שיר אחר לא יכל להשרות עליי את המנוחה שמביא איתו אריאל, גם אם היה עוד שיר שנאמר בו "מצפה רמון". כי ברגע שמתחיל השיר, אני יכולה לעצום עיניים ולדמיין שאני לבדי עם אריאל וברוזה, מוקפים בחולות הישימון שהם החצר האחורית של ביתי במצפה רמון.
